דיני הירושה בישראל מעניקים מסגרת משפטית סדורה, יציבה ומקיפה למצבים שבהם אדם נפטר מבלי שהותיר אחריו צוואה.

במקרים אלה, נכנס לפעולה מנגנון ההורשה על‑פי דין, המעוגן בסעיפים 10–17 לחוק הירושה, אשר קובע את זהות היורשים, את סדר העדיפויות ביניהם ואת אופן חלוקת העזבון.

מנגנון זה אינו רק טכני; הוא משקף תפיסה חברתית‑משפטית עמוקה שלפיה המשפחה הגרעינית והמורחבת מהווה את המעגל הטבעי והראשוני של הזיקה הרכושית והרגשית למוריש. חוק הירושה מבקש לאזן בין עקרונות של צדק טבעי, קשרי משפחה, הגנה על בן הזוג שנותר בחיים, והבטחת יציבות משפטית המונעת מחלוקות מיותרות.

עבור עורכי-דין העוסקים בתחום הירושה, הבנת מבנה ההורשה על‑פי דין היא אבן יסוד בעבודה המקצועית. היא חיונית לייעוץ מדוייק ללקוחות, לניהול עזבונות מורכבים, לייצוג יורשים בסכסוכים משפחתיים, ולהתמודדות עם סוגיות כגון הסתלקות, יורשים פסולים, אימוץ, בני זוג ידועים בציבור וירושת המדינה.

פרק שני לחוק הירושה ("ירושה על-פי דין") מהווה את התשתית שעליה נשענים כל ההליכים המשפטיים הנוגעים לעזבון בהיעדר צוואה, והוא מכתיב את גבולות שיקול-הדעת של בתי-המשפט ואת מסגרת הפעולה של כל העוסקים בתחום.