פרק ז': שכרו של עובד שנפטר - סעיף 7 לחוק

1. הדין

סעיף 7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"7. שכרו של עובד שנפטר (תיקון התשל"ז)

נפטר עובד לפני ששולם שכר העבודה המגיע לו, ישולם שכר העבודה, על-אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהעובד הורה לעניין זה; לא הורה - ישולם לבן זוגו, ובאין לו בן זוג - ליורשו."

2. כללי

על-פי הוראתו המפורשת של  סעיף 7 לחוק הגנת השכר, שכרו של העובד שנפטר וטרם שולם אינו מהווה חלק מעזבונו של העובד שנפטר, אלא צריך להשתלם על-פי הסדר הבא: לידי מי שהעובד הורה לעניין זה; בהיעדר  הוראה לידי בן הזוג; בהיעדר בן זוג - לידי היורשים {סע"ש (נצ') 50681-01-13 אלכסנדר שוטורוב ז"ל נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (21.08.14)}.

כאשר לא נטען כי המנוח נתן הוראה כלשהי לגבי שכרו או זכויותיו, ואין חולק שהגברת שיטולוב היתה אשתו וכעת היא אלמנתו, חלה במקרה הנדון האפשרות השניה המנויה בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, תשלום השכר לבן זוגו של העובד, ובהינתן העובדה כי למנוח היתה בת זוג, אין כל רלבנטיות לשאלת זהות יורשיו לעניין הליך זה {סע"ש (נצ') 50681-01-13 אלכסנדר שוטורוב ז"ל נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (21.08.14)}.

סעיף 191(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי על-אף הוראת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הקובעת כי גמלת כסף לפי החוק לביטוח לאומי אינה עוברת בירושה, אם נפטר עובד לפני ששולמה הגמלה המגיעה לו לפי פרק ח', תשולם הגמלה בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הגנת השכר, ולשאירים כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.            

סעיף 7 לחוק הגנת השכר קובע כי אם עובד נפטר בטרם שולם לו שכר העבודה המגיע לו, ישולם השכר ליורשיו {ב"ל (חי') 4532-01-13 מסעדה קאסם קאסם דמג' (המנוחה) נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר נבו (26.05.13)}.

ב- סע"ש (ת"א) 16202-09-12 {ילנה מוגוטנוב נ' אקס פייב רוולושיין בע"מ, פורסם באתר נבו (24.02.15)} בית-הדין קבע כי מאחר ולא הוצגה הוראה של המנוח למי לשלם את שכרו האחרון {דמי המחלה בגין חודש העבודה האחרון} והתובעת הוכרה כידועה בציבור של המנוח, היא זכאית שהתשלום ישולם לידיה.

ב- ס"ע (ת"א) 37499-04-11 {שרון פנאן נ' חברת מועדון הכדורסל מכבי תל-אביב (1995) בע"מ, פורסם באתר נבו (09.08.15)} בית-הדין קבע כי מהראיות עלה, כי המנוח והנתבעת לא ראו את היחסים ביניהם כיחסי עובד-מעביד.

פעילותו של המנוח בנתבעת היתה במסגרת תפקידו כחבר הנהלה ונבעה מאהדתו ואהבתו העמוקה לקבוצה, כאשר עוד בחייו המנוח סירב לקבל משכורת כעובד, למרות שילדיו ואחיינו עבדו בנתבעת וקיבלו ממנה שכר.

לפיכך בהיעדר יחסי עובד-מעביד סעיף 7 לחוק הגנת השכר אינו יכול להתקיים במקרה הנ"ל.

ב- ע"ב (ת"א) 303583/98 {יצחק לחובר נ' הוועדה המרכזית לתכנון ובניה "מרכז", פורסם באתר נבו (26.08.04)} בית-הדין קבע כי בהתאם לפסיקה, פדיון חופשה מהווה "שכר עבודה" כמשמעו בחוק הגנת השכר, (דב"ע לה/ 21 - 3 פולקה בע"מ נ' יעקב פרוינדליך, פד"ע ו 241 (13.04.75)}.

אשר-על-כן, חל על הנתבעת תשלום פדיון חופשה סעיף 7 לחוק הגנת השכר,  כאשר בהיעדר ראיה בדבר הוראה אחרת שניתנה על-ידי המנוחה, יש לשלם את פדיון חופשה למר לחובר, בן זוגה של המנוחה.

3. האם חוב שכר העבודה של המנוחה היה שריר וקיים במועד פטירתה, והמערער זכאי לקבל את סכום חוב שכר העבודה, בהתאם לסעיף 7 לחוק הגנת השכר?

ב- ע"ע (ארצי) 42463-09-11 {גד גולן (יואב ברמץ) נ' נגריית שירן בע"מ, פורסם באתר נבו (18.03.13)}  נדונה סוגיה בה נפטרה המנוחה אשר עבדה בנגריה, ובעקבותיה הגיש המערער כנגד הנגריה בין-היתר תביעה לתשלום שכר עבודתה של המנוחה שלפי הטענה לא שולם לה, וזאת על-פי סעיף 7 לחוק הגנת השכר.

המערער טען כי קביעתו של בית-הדין כי המנוחה ויתרה על חוב שכר העבודה וכי יש תוקף לוויתורה סתרה את ההלכה הפסוקה שלפיה העובד אינו יכול לוותר על הזכויות המגיעות לו.

בנוסף, לא הובאה בפני בית-הדין שום ראיה המוכיחה כי המנוחה ויתרה על חוב שכר העבוד, וזאת בהתחשב בעובדה שמדובר בעסק משפחתי בבעלות אמה של המנוחה ובניהול אחיה של המנוחה, העובדה שהמנוחה נמנעה מלהגיש תביעה לתשלום שכרה מובנת, שכן סביר שהמנוחה העדיפה שלא להתעמת עם בני המשפחה ולהמתין לתקופה בה תזרים המזומנים ישתפר וניתן יהיה לשלם לה את שכרה, ויש להביא בחשבון גם את מצבה הרפואי שלא אפשר לה להגיש תביעה בעניין חוב שכר העבודה.

לפיכך, טען התובע, כי אין להסיק מהעובדה שהמנוחה לא תבעה את חוב שכר העבודה במהלך השנתיים האחרונות לחייה כי ויתרה על חוב שכר העבודה המגיע לה. 

הנתבעת טענה כי המנוחה, הן מתוקף תפקידה הבכיר והן מתוקף היותה בת משפחה, ידעה היטב, כי כפי שהדבר היה נהוג במשך כל תקופת עבודתה בנגריה, שהיו מקרים בהם הסכומים המופיעים בתלושי השכר של בני המשפחה לא שולמו בפועל ו/או במועד תשלום המשכורות על-פי חוק, והכל בהתאם לתזרים המזומנים של הנגריה.

מאידך, היו תקופות בהן בני המשפחה קיבלו יותר ממה שכתוב בתלושי השכר {כהשלמה למה שהיה חסר בחודשים קודמים} ואף נטלו הלוואות מהנגריה, הכל בהתאם ליכולת הכלכלית של הנגריה בזמן נתון.

במסגרת אותה מערכת יחסים, הנגריה היתה מעניקה לבני המשפחה הטבות שונות כעובדי הנגריה, ובכלל זה ביטוחים שונים, הגדלה בהפרשות לקופות גמל ולקרנות השתלמות, הלוואות ועוד, והעובדה שהמנוחה והמערער לא פנו בדרישה לתשלום חוב שכר העבודה בתקופת מחלתה של המנוחה, עת היתה זקוקה לכספים לצורך טיפול רפואי, מעידה על ויתור מדעת על חוב שכר העבודה.

בית-הדין הארצי קבע כי הנגריה לא הוכיחה ויתור מוחלט של המנוחה על חוב שכר העבודה, אלא הסכמה כי שכר העבודה לא ישולם במועדו אלא כאשר מצבה הכלכלי ותזרים המזומנים של הנגריה יאפשר זאת.

בית-הדין הארצי הוסיף, כי בנסיבות העניין, הסכמה זו לא מחייבת את המערער לאחר פטירתה של המנוחה, במיוחד לנוכח מערכת היחסים שנוצרה בינו לבין משפחתה של המנוחה. מה גם, שלא הוכח כי מאז פטירתה של המנוחה לא היתה לנגריה יכולת לשלם  את החוב.

אשר-על-כן, בית-הדין הארצי קבע כי חוב שכר העבודה של המנוחה היה שריר וקיים במועד פטירתה, והמערער זכאי לקבל את סכום חוב שכר העבודה, בהתאם לסעיף 7 לחוק הגנת השכר.