פרק כ"א: התיישנות - סעיף 17א לחוק

1. הדין

סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"17א.  התיישנות (תיקונים: התשכ"ד, התשכ"ט (מס' 2), התשמ"ה, התשנ"ג, התשנ"ה, התשע"ד)

(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בתי-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "בית-דין אזורי"), תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים-עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף-קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף-קטן (א)."

2. כללי

על הטעמים השונים המצויים בבסיס הקציבה של תקופת ההתיישנות עמד בית-הדין ב- ע"ע (ארצי) 36058-12-13 {יעקב וקסלר נ' י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ, פורסם באתר נבו (20.06.17); להלן: "עניין וקסלר"}. זאת תוך שהוא מתייחס לטעמים ראייתיים - הקשורים בקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; לטעמים הקשורים באינטרס ההסתמכות של הנתבע "ולשאיפה להגן על הצורך שלו בוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו בכל עת נתונה, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו בלא שיידרש להקצות ממשאביו עתודות כספיות למקרה שהוא ייתבע בגין עילות שמקורן בעבר הרחוק"; לטעמים הקשורים בהנחה המשלימה, העומדת לצד אינטרס ההסתמכות של הנתבע, הקשורה להתנהלות התובע שלפיהם, "תובע אשר 'ישן על זכויותיו' תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, באופן המבסס את הציפיה של הנתבע כי הוא לא ייתבע על ידו"; לטעמים הקשורים לאינטרס הציבורי ולתפקידה של המערכת המשפטית, שמשאביה מוגבלים, הנדרשת למקד משאבים אלה בעניינים שבהווה ולא באלה "שאבד עליהם הכלח". "זאת מעבר לעובדה שהתדיינויות אלה, הצופות פני עבר רחוק, דורשות, מעצם טיבן, הקדשה של זמן ומאמץ שיפוטי ניכרים, על חשבון הזמן שניתן להקדיש לעיסוק בעניינים אקטואליים של מתדיינים אחרים".

מעבר לכך, נפסק כי "לקצבתה של תקופת ההתיישנות ישנה גם משמעות כלכלית, המשליכה על הציבור בכללותו. שכן, בהארכת תקופת ההתיישנות יש כדי להגדיל את העלויות שבהן יידרשו לשאת המדינה, היצרנים, ספקי שירותים והמבטחים. עלויות אשר בסופו-של-יום עשויות 'להתגלגל' לפתחו של הציבור" {ראה עניין וקסלר}.

ברוח זו נקבע גם כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין והאינטרס הציבורי, כאשר בהתאם לאיזון זה, יש להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך, בשים-לב לקשיים, לעלויות ולאילוצים.

מנגד, יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיות וכן, יוסר ממנו הסיכון כי הראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו. זאת, באופן שיכביד על יכולתו להתגונן בפני התביעה {ראה גם עניין וקסלר; ע"ע (ארצי) 300431/97 פרופסור רות נויברגר נ' גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ, פורסם באתר נבו (17.07.02); ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (15.06.11)}.

ב- ע"ע 1947-10-11 {בן ביטחון (1989) בעמ נ' מסגנאו וונדאו, תק-אר 2013(3), 1304 (2013)} נדונה הסוגיה בקשר להתיישנות תביעה לפיצויי הלנה לפיהן הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן וזאת לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר {ע"ע 402/07 ניצנים נ' חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי, פורסם באתר נבו (19.01.10)}.

כלומר, תביעה לפיצויי הלנת שכר בגין שכר עבודה שהיה צריך להשתלם ביום 01.12.06 {שכר נובמבר 2006}, התיישנה ביום 01.12.07, וכך הלאה.

בסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, נקבעה תקופת התיישנות בת שלוש שנים, אלא שבקשר לכך הובהר כי תקופה זו נמנית, על-פי הוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה.

עוד הודגש כי "למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של סעיף-קטן (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף-קטן (א).

כלומר, נמצא כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, לרבות גמול שעות נוספות, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת.

תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור {ע"ע 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי, פורסם באתר נבו (19.01.10)}.

ב- ס"ע (חי') 14092-06-13 {ולדימיר פטשנצ'וק נ' אלטרנטיוויזיה בע"מ, תק-עב 2015(2), 7609 (2015)} בית-הדין קבע כי להבדיל מההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, שעניינה התיישנות התביעה לקיים את הזכות, הרי שבעניין הנדון דובר בהתיישנותה של הזכות עצמה {התיישנות מהותית}.

הכוונה היא, כי ככל שחלפה התקופה הקבועה בחוק הגנת השכר, התיישנה התביעה, הזכות לקבל פיצויי הלנה פקעה, ולא ניתן עוד להחיותה, וכאשר מדובר בהתיישנות מהותית, ישנה אפשרות שזו שתעלה גם ביוזמת בית-הדין.

התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר מוסדרת בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, כאשר על-פי סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת בחלוף שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או בחלוף 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי.

הוראת סעיף 17א(ב) מאריכה את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים במקרים בהם מדובר בהלנה חוזרת ונשנית, וזו מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה.

תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור {ע"ע 195/99 אורלי מרוביץ נ' עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198 (24.08.99)}.

למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של סעיף-קטן (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף-קטן (א).

3. האם ישנה אפשרות לבית-הדין להאריך התיישנות לנוכח הוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר?

ב- ד"מ (ת"א) 50868-07-14 {יעקב קדוש נ' אובזוטק בע"מ, פורסם באתר נבו (16.03.15)} בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה, וזאת נוכח הוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, לפיה הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי לעבודה תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן.

בית-הדין ציין כי על-פי ההלכה הפסוקה, מדובר בהתיישנות מהותית שאין בסמכות בית-הדין להאריך {ע"ע 55/99 אבו חצירא נ' לבנוני, פורסם באתר נבו (24.05.00); דב"ע לב/ 2-15 עזבון שמואל נתן כהן ז"ל נ' רוזנהויסר, פד"ע ד 169 (1972)}.

ב- סע"ש (ת"א) 16860-04-13 {תומר בעראן נ' בן כהן, פורסם באתר נבו (25.12.14)} בית-הדין ציין כי מועד סיום העבודה של התובע היה בחודש אוקטובר 2009 והתביעה הוגשה לבית-הדין בחודש אפריל 2013, כך שהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה, בהתאם להוראות סעיף 17א ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר.

4. הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת לפי המוקדם שבין שתי החלופות שצויינו בסעיף 17א(א) לחוק

ב- ד"מ (חי') 31930-04-13 {סלעית רוסק בשן נ' שביל נ.ע.מ. בע"מ, פורסם באתר נבו (27.10.13)} בית-הדין קבע כי על-פי סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, לא מדובר בשני מועדים מצטברים להתיישנות הזכות לפיצויי הלנה, אלא במועד אחד שהוא המוקדם מבין השניים, כלומר, שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי.

בנסיבות המקרה הנדון, בהן שולם השכר שבו קשור הפיצוי באיחור, הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת לפי המוקדם שבין שתי החלופות שצויינו בסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר.

המועד של שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן הוא לכל המאוחר ביום 01.12.13, המועד שבו שולם לתובעת סכום כסף עבור הפרשי שכר הוא בחודש מרץ 2013, ולכן 60 ימים חלפו בחודש מאי 2013, שהוא המוקדם מבין שתי החלופות.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי כתב התביעה שהוגש ביום 18.04.13 נכנס בגדר התקופה שעוד לא התיישנה, ולכן במועד הגשת התביעה לא התיישנה הזכות לפיצויי הלנה, ולפיכך דחה בית-הדין את הטענה להתיישנות.

5. האם במקרה הנדון יש לראות את הזכות לפיצויי הלנת שכר  כזכות שהתיישנה?

ב- סע"ש (נצ') 18006-07-12 {טטיאנה סמירניק נ' קו אופ ישראל רשת סופרמרקטים בע"מ, פורסם באתר נבו (22.10.14)} בית-הדין קבע כי מאחר  והתובעת עתרה לפיצויי הלנת שכר לאחר למעלה משנה מהיום שבו רואים את הפרשי השכר כמולנים, הרי שעל-פי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, יש לראות את הזכות לפיצויי הלנת שכר כזכות שהתיישנה.

ב- סע"ש (ת"א) 33825-06-12 {ביסרת מרהווי האולה נ' מוקד הים בע"מ, פורסם באתר נבו (06.08.2014)} נדונה סוגיית פיצויי הלנת השכר שהתובע ביקש לחייב את הנתבעות.

בית-הדין ציין כי התביעה הוגשה לבית-הדין בחודש יוני 2012, כך שהתביעה בגין פיצויי הלנה עד לחודש מאי 2011 התיישנה, בהתאם לאמור בסעיף 17א לחוק הגנת השכר.

עוד הוסיף בית-הדין כי לא מדובר בהלנה חוזרת בהתאם לסעיף 17א(ב), מאחר שאלה סכומים שלא שולמו כלל לתובע וחל סעיף 17א'(א) לחוק הגנת השכר.

6. האם במקרה הנדון הלינה הנתבעת את שכרה של התובעת יותר מ- 3  פעמים בשנה האחרונה ועל-כן זכאית התובעת לפיצויי הלנה?

ב- סע"ש (חי') 35155-12-12 {נעמי שקופ נ' רמפן מרכזים רפואיים והשקעות בע"מ, פורסם באתר נבו (18.09.14)} קבע בית-הדין כי במקרה הנדון, היות ומדובר בשכר אשר שולם והיות והנתבעת הלינה את שכרה של התובעת יותר מ- 3 פעמים בשנה האחרונה, הרי שההתיישנות על הלנת השכר היא בת 3 שנים.

בעניין איליאסייב אישר בית-דין הארצי את פסיקת בית-הדין האזורי לעבודה לעניין פיצויי הלנה, כאשר באותו מקרה, בדומה לעניין הנדון, הלנת השכר היתה לתקופה קצרה, כאשר בית-הדין פסק הלנת שכר בגובה 500 ש"ח בגין שני מקרי הלנה {ע"ע (ארצי) 70-10 אלכסנדר איליאסייב נ' חברת איילת השחר בטחון (1993) בע"מ, פורסם באתר נבו (30.04.13)}.

היות וגם בעניין הנדון מדובר בתקופות הלנה קצרות ברובן, בית-הדין פסק כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בגובה 5,000 ש"ח.

7.  נסיבות בהן לא הוכחה הלנת שכרו של התובע

ב- ס"ע (חי') 47246-06-11 {עומר מריסאת נ' אחים יקוטי בע"מ, פורסם באתר נבו (07.09.14)} התובע טען כי הנתבעת נהגה לשלם לו את שכרו באיחור קבוע ולא לפני ה- 15 לחודש שלאחר החודש בגינו משולם השכר.

על-כן, תבע התובע להלנת שכר, כאשר לטענתו, הנתבעת הלינה את שכרו למעלה משלוש פעמים בשנה, ועל-כן, תקופת ההתיישנות לעניין פיצויי ההלנה הינה 3 שנים, בהתאם לסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר.

התובע צירף להוכחת תביעתו, דפי חשבון הבנק בו הופקדה משכורתו, כאשר לטענתו, מתדפיסים אלו עלה, כי הפקיד את השיקים אשר נמסרו לו על-ידי הנתבעת, בתאריכים שונים, אשר ברובם הינם  ה- 15 בכל חודש.

טענת התובע היתה, שיש בכך להוכיח, כי הנתבעת מסרה את השיקים לידיו באיחור ניכר מהמותר בחוק הגנת השכר, וכי התובע נהג להפקיד את השיקים מיד בסמוך לקבלתם מהנתבעת.

הנתבעת טענה כי שכר העבודה היה משולם לתובע, ולכלל עובדי הנתבעת, עד יום ה- 9 לכל חודש, וזאת כאשר שכר העבודה היה נמסר בצרוף ספח השיק ותלוש שכרו של העובד.

בית-הדין קבע כי בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, בבירור, מתי קיבל התובע את השיק מידי הנתבעת, מה היה התאריך לפרעון השיק, והאם המדובר בשכר ששולם בזמן עד 9 לחודש, או באיחור של יום, או יומיים, או מעבר לכך.

אשר-על-כן, גם לא ניתן לקבוע, מה שיעור האיחור, וכיצד יש לחשב את ההלנה ולגבי אלו חודשים, לכן דחה בית-הדין את התביעה לעניין רכיב הלנת השכר.

8. סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר קובע כי תביעה לפיצוי בגין שכר שהולן ושולם לבסוף תוגש תוך 60 ימים מהיום שבו קיבל העובד את השכר

חקיקה רלבנטית: סעיפים 17א(א) ו- 17א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 195/99 אורלי מרוביץ' נ' עמישב שירותים בע"מ.

ב- סע"ש (חי') 65352-03-15 {ד"ר סמי זעפרני נ' המכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה, תק-עב 2019(1), 16022 (2019)} נדונה תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי מעילה של הלנת שכר.

התובע, ד"ר סמי זעפרני {להלן: "התובע" או "המרצה"} הועסק בנתבעת, המכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה {להלן: "המעסיקה" או "המכללה")} כמרצה בכיר במחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה {להלן: "המחלקה" או "המחלקה להנדסת חשמל"} .

התובע הועסק על-פי כתב מינוי מיום 20.12.12. תקופת העבודה היא החל מיום 01.03.13 ועד ליום 08.08.14 וסיומה בעקבות פיטוריו של התובע. התובע הועסק במכללה, אם-כן, במהלך שלושה סמסטרים: סמסטר ב' בשנה"ל תשע"ג 2013-2012, וסמסטרים א' ו- ב' בשנה"ל תשע"ד 2014-2013.

באשר לזכאות התובע לפיצוי בגין הלנת רכיב שכר המכונה ממ"ח, התובע טען, כי מדובר ברכיב שכר שהיה אמור להיות משולם באופן שוטף, ויש בתשלום באיחור כדי לזכותו בפיצוי בגין הלנת שכר. התובע טען כי רכיב זה מזכה בפיצוי לגביו חלה תקופת התיישנות מוארכת בת 3 שנים בהתאם לסעיף 17א(ב) חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

המכללה טענה כי מדובר בהפרשי שכר מינוריים, ששולמו לתובע ביוזמתה של המכללה בעת עריכת גמר החשבון עם סיום העסקתו. מדובר בהפרשי שכר שנבעו מהבדלים בדיווחים בגין עבודת התובע בליווי פרוייקט ו/או ליווי סטאג' והתגמול השונה בגינם. המכללה טענה כי מדובר ברכיב תביעה שהתיישן מאחר והתביעה בגינו הוגשה לאחר שעברו יותר מ- 60 ימים מיום ביצוע התשלום בפועל בהתאם לסעיף 17 לחוק הגנת השכר ואין להחיל בעניינו של התובע תקופת התיישנות ארוכה יותר.

המכללה לא חלקה על כך כי הסכומים האמורים שולמו באיחור. אשר למהות התשלום, הסבירה המכללה שמדובר בהפרשי שכר שנבעו מהבדלים בתגמולים בגין דיווחים לעבודת התובע בליווי פרוייקט ו/או ליווי סטאג' לכך. לפיכך, מדובר ברכיב שכר שהיה אמור להיות משולם באופן שוטף ושולם באיחור.

בית-הדין קבע, כי המכללה חייבת בתשלום פיצוי בגין הלנת שכר בסך 5,000 ש"ח, המגלמת כמעט 100% מהשכר ששולם באיחור. סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר קובע כי תביעה לפיצוי בגין שכר שהולן ושולם לבסוף תוגש תוך 60 ימים מהיום שבו קיבל העובד את השכר, בענייננו תוך 60 ימים ממועד תשלום שכר חודש 08/14.

במקרה דנן, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, שכן מדובר בהלנת שכר חוזרת. אין לקבל את טענת המכללה שלא ניתן להאריך את מועד ההתיישנות בשל הוראת סעיף 17א(ג) לחוק הגנת השכר, שכן מדובר על שכר שהולן והדבר חזר על עצמו מספר פעמים, אלא שלבסוף שולם, כך שיש מקום להחיל את הוראת הארכת תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 17א(ב) לחוק. סעיף 17א(ג) לחוק מאיין את תחולת סעיף 17א(ב) לגבי שכר שטרם שולם כלל ותקופת ההתיישנות לגביו היא שנה, בעוד שבמקרה דנן, השכר המולן שולם.