פרק ל"ב: עונשין - סעיף 25ב לחוק

1. הדין

סעיף 25ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"25ב.  עונשין (תיקונים: התשס"ח, התשס"ט, התשע"ד)

(א) מעסיק העושה אחד מאלה, דינו - מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה: "חוק העונשין"):

(1) לא מוסר לעובדו תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א); עבירה לפי פסקה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה;

(2) מוסר לעובדו תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב).

(ב) מעסיק שניכה סכומים משכרו של עובד, בניגוד להוראות סעיף 25, דינו - מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

(ב1)         (1) מעסיק שלא שילם לעובדו שכר וחלף היום הקובע שלאחריו הפך אותו שכר לשכר מולן, והמעסיק לא הוכיח שאי-תשלום השכר נבע מנסיבה שאינה בשליטתו, דינו - מאסר חצי שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

(2) לא יועמד מעסיק לדין בשל עבירה לפי פסקה (1), אלא-אם-כן חלפו 90 ימים מהיום הקובע והשכר לא שולם עד אותו מועד, ובהתאם לנוהל שיאשר היועץ המשפטי לממשלה.

(ג) מעסיק שניכה סכומים משכרו של עובד ולא העבירם למי שלו יועדו הסכומים, בניגוד להוראות סעיף 25א, דינו - מאסר שנתיים או קנס פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

(ד) מעסיק שעבר עבירה לפי ההוראות המפורטות להלן, בנסיבות מחמירות, דינו:

(1) סעיף-קטן (א) או (ב) - כפל הקנס הקבוע באותו סעיף-קטן, לפי העניין;

(2) סעיף-קטן (ג) - מאסר 30 חודשים או קנס פי שישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

(ה) בסעיף זה, "נסיבות מחמירות" - כל אחת מאלה:

(1) המעשה נעשה בכוונה להשיג טובת הנאה לנאשם או לאחר, או להימנע מתשלום המגיע לעובד או בעבורו;

(2) המעסיק מואשם בכתב האישום בשישה אישומים לפחות בשל ביצוע עבירות לפי חוק זה, בתוך תקופה שאינה עולה על 12 חודשים, ובלבד ששישה אישומים הם בשל עבירות שנעברו כלפי שני עובדים, שלושה אישומים כלפי כל אחד מהם; במניין האישומים לפי סעיף זה, יראו אישום בעבירה כלפי יותר מעובד אחד כאישום בעבירה כלפי כל אחד מהעובדים."

2. כללי

נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף 25ב לחוק הגנת השכר, בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו, המפר הוראה זו דינו הוא מחצית הקנס הקבוע לאותה עבירה {ת"פ (ב"ש) 22624-04-12 מדינת ישראל/משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה נ' ים המלח, רויאל הוטל מנג'מנט בע"מ, פורסם באתר נבו (01.05.15)}.

ב- ס"ע (חי') 9478-11-11 {חמזה ספא נ' צמיגי יוסי בע"מ, פורסם באתר נבו (30.12.14)} התובע טען בכתב התביעה כי על הנתבעת לשלם לו קנס בהתאם להוראות סעיף 25ב(ג) לחוק הגנת השכר, או לחלופין לקבוע מאסר בגין ניכוי סכומים מהעובד ואי-העברתם לגורם אשר לו היו מיועדים.

בית-הדין קבע כי על רכיב תביעה זה להתברר בהליך פלילי ולא אזרחי, ומשכך, דחה בית-הדין את התביעה לתשלום קנס או מאסר.

3. מהו דינו העונשי של מעסיק כאשר סכומים שהיו מיועדים להעברה לקרן פנסיה לא הועברו לשם על-ידו?

ב- ת"פ (חי') 56203-05-14 {מדינת ישראל נ' מרכז הורים נהריה בע"מ, פורסם באתר נבו (26.11.14)} הנאשמת 1 ניכתה משכרם של 13 עובדיה, ב- 73 הזדמנויות שונות בין החודשים 01/08 -10/09 סכומים שהיו מיועדים להעברה לקרן פנסיה, אולם לא העבירה סכומים אלו לקרן הפנסיה תוך 30 ימים ממועד הניכוי, וזאת בניגוד להוראות חוק הגנת השכר. 

הנאשם 2 לא פיקח ולא עשה את כל שניתן להבטיח שהוראות חוק הגנת השכר כאמור יקויימו, כאשר לפי מה שעלה מטיעוני הצדדים, הכספים שנוכו משכר העובדים הועברו לקרן הפנסיה עובר להגשת כתב האישום כאן.

בסופו-של-יום, ביום 25.11.14 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו יודו הנאשמים בעובדות כתב האישום, כאשר על-פי הסדר הטיעון, כנגד הנאשמת 1 יוטל קנס של 120,000 ש"ח לתשלום ב-24  תשלומים חודשיים וכן תתחייב באמצעות מנהלה, הנאשם 2, לחתום על התחייבות בסך 120,000 ש"ח להמנע מביצוע עבירות על חוק הגנת השכר, למשך שלוש שנים.

4. האם הנאשמות הוכיחו כי העבירה נעברה ללא מחשבה פלילית ושלא מרשלנותן ושעשו כל שניתן למנוע אותה?

ב- ת"פ (יר') 35406-10-12 {מדינת ישראל נ' סימפרק בע"מ, פורסם באתר נבו (29.07.15)} עלה מן הראיות שלא נמסרו לעובד 3 תלושי שכר, כאשר בנסיבות אלה עובר הנטל לנאשמות להוכיח כי העבירה נעברה ללא מחשבה פלילית ושלא מרשלנותן ושעשו כל שניתן למנוע אותה.

במקרה זה הוכח כי נאשמת 2 היתה מעורבת בתהליך של הפקת תלושי שכר לעובדים, כאשר מינוי מנהל לפארק אינו כשלעצמו בגדר ביצוע כל הניתן למניעת העבירה.

בית-הדין קבע כי נדרשת מנושא משרה מעורבות מעבר לכך להבטחת מניעת עבירות: מתן הנחיות ברורות בדבר החובות החלות על העסק בניהולו השוטף, פיקוח סביר כי ההנחיות מבוצעות.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין נאשמת 2 אף לא הפריכה את החזקה כי היא הפרה את חובת הפיקוח וביצוע כל הניתן למניעת העבירה, ולפיכך הנאשמות הורשעו בעבירות שיוחסו להן באישום השני.

בית-הדין הרשיע את הנאשמות בעבירה של אי-מסירת תלוש שכר לעובד, כאשר היסוד העובדתי של העבירה הוכח והוכח כי נאשמת 2 היתה מעורבת בהפקת תלושי שכר, והיא לא הפריכה את החזקה כי היא הפרה את חובת הפיקוח וביצוע כל הניתן למניעת העבירה.

5. כיצד חישב בית-הדין את גובה הקנס שעליו להטיל על המעסיק שלא מסר תלושי שכר מתאימים לעובדיו?

ב- ת"פ (ת"א) 51356-11-11 {מדינת ישראל נ' עצמון אבטחה - משמרות החופים בע"מ, פורסם באתר נבו (06.06.15)} קבע בית-הדין כי עבירות בהן הורשעה הנאשמת נוגעות להעסקתם של חמישה עובדים בשעות נוספות משך כשלושה חודשים, ובהתאמה באי-מסירה של תלושי שכר מתאימים לאותם עובדים.

המאשימה ראתה את העבירות, אשר נקבעו על-ידי המחוקק כעבירות פליליות, בחומרה וסברה כי יש מקום לגזור את דינה של הנאשמת באופן שירתיע אותה ורבים שכמותה מפני ביצוע עבירות אלו.

בנוגע לעונש, המאשימה ביקשה לקבוע את מתחם העונש ההולם בין 80% ל- 100% מהעונש המקסימאלי בגין כל אחת מן העבירות ולטענתה היה להטיל על הנאשמת קנס מקסימאלי בסך 449,400 ש"ח.

הנאשמת טענה כי יש לראות את העבירות בגין אי-תשלום שעות נוספות והעבירות בגין אי-מסירת תלושי שכר ערוכים כדין כעבירות השלובות זו בזו, וביקשה כי בית-הדין יראה אותם כאישום אחד.

עוד הוסיפה הנאשמת, כי מאחר ומדובר בטעות כנה ובתום-לב, יש להמיר את העונש באזהרה או בהתחייבות מצד הנאשם 2 {אשר זוכה במסגרת הכרעת הדין} שהנאשמת לא תבצע עבירה דומה בעתיד.

הנאשמת טענה גם כי היא נמצאת בפני חידוש רישיונה אצל המאשימה על-מנת שתוכל להמשיך ולקיים את עסקה ומתן גזר-דין ובו קנס כבד עלול לפגוע בהמשך פעילות החברה ובהעסקת העובדים.

הואיל ומשאביה של הנאשמת דלים וחומרת העבירות אינן גבוהה, התבקש על-ידה בית-הדין להימנע ככל האפשר מהשתת קנס כלל.

בית-הדין קבע כי הקנס המקסימאלי בגין עבירה כגון סעיף 25ב(א) לחוק הגנת השכר, הינו 14,600 ש"ח עד  158,400 ש"ח {14,400 ש"ח * 11 יחידות עבירה}, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות על חוק הגנת השכר לרוב קשורה במעשים חמורים הקשורים בפגיעות מהותיות יותר מענייננו בשכר העובד ובזכויותיו.

אשר-על-כן, בהתחשב בין-היתר בנסיבות ביצוע העבירה ובנזק הנגרם, בית-הדין קבע מתחם הענישה בגין עבירה זו על-סך של 10%-30% מהקנס המקסימאלי.

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון מדובר בנאשמת אשר נטלה אחריות ודאגה להשלים את הסכומים החסרים לעובדים ולרפא את הפגמים אשר נפלו בצורת העסקתם מיד לאחר קבלת דו"ח המאשימה {לרבות החלפת תוכנת החישוב ורואה החשבון}.

בנוסף, הסכומים אשר לא העבירה הנאשמת לעובדים לא היו גבוהים והעבירות השתרעו על פני תקופה קצרה יחסית.

הנאשמת לא היתה עסק גדול במיוחד, משאביה היו דלים, וברור כי השתת קנס מקסימאלי כמבוקש עלולה לפגוע ביכולת שלה להמשיך ולנהל את עסקה. חלק מן העבירות בהן הורשעה הנאשמת כרוכות זו בזו, שכן אותם חמישה עובדים אשר לא שולמו להם שעות נוספות כמתחייב על-פי חוק הגנת השכר, הם אותם עובדים אשר לא נמסרו להם תלושי שכר ערוכים כדין ובאותם החודשים.

סיכומו-של-דבר בית-הדין קבע בהתחשב במכלול השיקולים כי יש עליו להיצמד במקרה זה לרף התחתון שקבע לעבירה, ומשכך ומשיקולי שיקום יש להסתפק בהטלת קנס בגין העבירה על חוק הגנת השכר 10% מן הקנס המקסימאלי, סך של 16,060 ש"ח.

6. האם יש להתחשב באי-העברת הניכויים משכרם של העובדים עקב מצוקה כלכלית אליו נקלע המעסיק?

ב- ת"פ (ב"ש) 22624-04-12 {מדינת ישראל/משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה נ' ים המלח, רויאל הוטל מנג'מנט בע"מ, פורסם באתר נבו (01.05.15)} המאשימה טענה כי הנאשמת, חברה פרטית אשר הפעילה מלון בתקופת כתב האישום, עברה עבירות לפי סעיפים 25(א), 25(ב)(ג) ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, נוכח אי-העברת כספים שהנאשמת ניכתה משכרם של תשעה מעובדיה, לטובת הסדר פנסיה/ביטוח מנהלים, במועד הקבוע בחוק להעברתם.

בית-הדין התייחס למידת תום-הלב של הנאשם ומידת מחוייבותו להבטחת זכויות העובדים, כאשר ניתן ללמוד מעדותו שלא נסתרה לפיה העסיקה הנאשמת לאורך השנים מאות עובדים ודאגה להסדרת מלוא זכויותיהם ומכאן שהמקרים הבודדים אלהם מתייחס כתב האישום של אי-העברת כספים שנוכו משכר העובדים - הם החריג וביטוי למציאות הכלכלית הלא פשוטה לה נקלעה הנאשמת שמנעה את העברת הניכויים ליעדם במועד.

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון הוכח כי הנאשמת לא העבירה את הניכויים משכרם של העובדים נשוא כתב האישום, לטובת הסדר הפנסיה עקב מצוקה כלכלית אליה נקלעה, ומשנמצא כי הנאשם עשה ככל שביכולתו למניעת העבירה לפי סעיף 25ב לחוק הגנת השכר, זיכה בית-הדין את הנאשם מהעבירות לפי סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר המיוחסות לו בכתב האישום.