פרק 15: עדות מחוץ למדינה במשפט הפלילי (סעיף 14 לפקודה)

שאלה: מה תכליתו של סעיף 14 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 14 לפקודת הראיות יוצר, איפוא, מנגנון שנועד להכשיר כראיה עדות שנגבתה מחוץ לתחומי מדינת ישראל, לצורך הליך פלילי בישראל {ת"פ (מחוזי ת"א) 40123/04 מדינת ישראל נ' שגב גונן, תק-מח 2005(1), 1425, 1426 (2005); ראה גם חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998}.

שאלה: אימתי יפעיל בית-המשפט את הוראת סעיף 14 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 14 לפקודת הראיות, עניינו בתוצאתו של חיקור הדין שנעשה, דהיינו, בקבילותו של פרוטוקול עדות שכבר נגבתה, בהתמלא תנאים מסויימים. על-פי לשונו, חל סעיף 14 לפקודת הראיות "מקום שנגבתה עדות מחוץ לתחום שיפוטם של בתי-המשפט בישראל, מכוח כל אמנה", ועל עד "שהעיד לפי הפרוטוקול".

החלטת בית-המשפט לחיקור דין הנה החלטה מקדמית, היוצאת אל הפועל מכוח האמנה, ורק לאחר שבוצעה החקירה, יהא על בית-המשפט להפעיל את הוראות סעיף 14 לפקודה ולהחליט בקבילותו של פרוטוקול העדות.

שאלה: מהם 2 התנאים לקבילות פרוטוכול על-פי סעיף 14 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 14 לפקודת הראיות, מתנה את קבילות הפרוטוקול בשני תנאים מצטברים: האחד, כי בית-המשפט ראה להנחת-דעתו שיש סיבה מספקת להעדרו של העד שהעיד לפי הפרוטוקול. השני, כי לנאשם או לעורך-דינו ניתנה הזדמנות לחקור את העד חקירה שכנגד בשעה שנגבתה העדות.

שאלה: מהי "סיבה מספקת להעדרו של העד"?

תשובה: נעיר כי כבר בעת ההחלטה לחיקור דין על בית-המשפט להיווכח, "שיש סיבה מספקת להעדרו של העד", שאם-לא-כן, מה הועילו חכמים בתקנתם, כשפרוטוקול העדות לא יהא קביל כראיה לאחר-מכן?

אם פשר הביטוי הוא שעל בית-המשפט לבחון את הסיבות שגרמו לעד עצמו להעדר מן הארץ, הרי שלא ניתן יהיה לבצע חיקור דין כל אימת שהעד אינו רוצה לבוא ארצה בלי שייתן הסבר לכך, או שנמלט מן הארץ. פירוש זה פוגע בצד המבקש ללא עוול בכפיו, ומחטיא את המטרה שלשמה נועד חיקור דין, וימנע מבית-המשפט לרדת לחקר האמת.

הפירוש האחר הוא, כי "יש סיבה מספקת להעדרו של העד", מבחינתו של מי שמבקש מבית-המשפט להכשיר את פרוטוקול העדות {וכן את חיקור הדין}, כלומר, כל אימת שלא ניתן בידו לגרום לכך כי העד יבוא לארץ כדי שעדותו תישמע לפני בית-המשפט.

שאלה: האם הימצאותו של מי שמבקשים להעידו באחת מן המדינות בעלות האמנה, יכולה להוות נימוק שלא להזמינו ליתן עדות בישראל?

תשובה: לא. הימצאותו של מי שמבקשים להעידו באחת המדינות בעלות האמנה, אינה משמשת כשלעצמה טעם שלא להזמינו לעדות בישראל.

שאלה: אימתי רשאי בית-המשפט להורות על חיקור דין במקום מושבו של העד?

תשובה: אם לא נענה העד הנמצא בחוץ לארץ להזמנה; אם שוכנע בית-המשפט, טרם שהוצאה ההזמנה, כי אין בכוונתו או אין ביכולתו של העד {מסיבות רפואיות או אחרות} לבוא ארצה לעדות; אם שוכנע בית-המשפט כי בואו של העד לשם חקירה בארץ כרוך בקשיים אחרים שהינם רציניים בשבילו.

שאלה: היכן מוסדרים התנאים לביצועו של חיקור דין בפקודת הראיות?

תשובה: אין בפקודת הראיות סעיף חוק המסדיר את התנאים לביצועו של חיקור דין בחו"ל. ואולם, העיגון החוקי להליך זה מצוי בסעיף 14 לפקודת הראיות, שעניינו קבילותה של עדות, שנגבתה מחוץ לתחום שיפוטם של בתי-המשפט בישראל.

שאלה: מהם התנאים לקיומו של הליך חיקור דין?

תשובה: התנאים המוזכרים בסעיף 14 לפקודת הראיות לקבילותה של עדות שניתנה בחו"ל, הגם שהם תנאים המכשירים בדיעבד עדות שנגבתה זה מכבר, הינם אותם תנאים אשר נחוצים, מלכתחילה, להתיר קיומו של הליך חיקור דין שבו תגבה העדות {ע"פ 496/88 חדד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 807 (1989); ד"נ 2/89 שלוש נ' מדינת ישראל, תקדין 89(2), 822 (1989); ת"פ (ת"א-יפו) 360/96 מדינת ישראל נ' זאב בן אליהו בשן, תק-מח 97(3), 1848 (1997); ת"פ (ת"א) 38/91 מדינת ישראל נ' אבי בן יהודה כהן ואח', תק-מח 93(1), 1743 (1993); ב"ש (יר') 2318/99 מדינת ישראל נ' משה פרג ואח', תק-מח 99(2), 2654 (1999)}.

שאלה: מהם התנאים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה לקיים חיקור דין בחו"ל?

תשובה: כאשר בית-המשפט שוקד על הכרעה בבקשה לקיים חיקור דין בחו"ל עליו לבדוק קיומם של שלושה תנאים מצטברים על-פי סעיף 14 לפקודת הראיות. ואלה הם: הראשון, קיומה של אמנה, הסכם או דין מכוחם תיגבה העדות. השני, קיום סיבה מספקת להעדרו של העד ואי-התייצבותו לעדות בפני בית-המשפט. השלישי, מתן הזדמנות לנאשם או לסניגור לחקור את העד חקירה שכנגד.

שאלה: מה הפירוש המונח "דין"?

תשובה: פירושו הנכון של המונח "דין" בסעיף 14 לפקודת הראיות, הוא דין המדינה הזרה, כלומר דין הפורום שבו נגבית העדות שמבקשים להגישה בישראל. בית-משפט זר לעולם אינו גובה עדות "מכוח" דין ישראלי, אלא מכוח הדין החל במקום מושבו {ת"פ (ת"א-יפו) 360/96 מדינת ישראל נ' זאב בן אליהו בשן, תק-מח 97(3), 1848 (1997)}.

שאלה: מה דין פרוטוכול בית-משפט שקיים את חיקור הדין כדין?

תשובה: פרוטוכול בית-משפט שקיים את חיקור הדין כדין במקום מושבו של העד, כשהפרוטוכול חתום על-ידי בית-המשפט שבפניו התקיים חיקור הדין, וניתנה לסניגור הזדמנות נאותה לחקור את העדים בחקירה נגדית - הוא המסמך הנכון הנדרש להגשה כראיה מקום בו מתקיים חיקור הדין.

אם אותו חיקור דין גם הוקלט בקלטת אודיו או וידיאו - רצוי שגם אותה קלטת תוגש לבית-המשפט המקיים את הדיון בתיק, שכן רצוי כי בפני בית-המשפט יהיה מירב החומר האפשרי.

אין הפרוטוכול החתום של בית-המשפט שביצע את חיקור הדין - בבחינת עדות שמיעה, או בבחינת ראיה שאיננה הראיה הטובה ביותר, שכן מבחינה משפטית היא הראיה הטובה ביותר כשמדובר בדיון בבית-המשפט {ת"פ (יר') 353/97 מדינת ישראל נ' מקס בן סלומון רודמן, תק-מח 99(2), 4018 (1999)}.

שאלה: מה הדין כאשר עד מצהיר כי אין בכוונתו או ברצונו להגיע לישראל לצורך מתן עדות?

תשובה: אם שוכנע בית-המשפט, כי אין בכוונתו או אין ביכולתו של עד לבוא ארצה לעדות, תהא סיבתו אשר תהא, כי אז רשאי בית-המשפט להורות על חיקור דין במקום מושבו של העד. יתרה-מזאת, הצהרתו של עד כי אין בכוונתו או ברצונו להגיע לישראל, לצורך מתן עדות מספקת היא ואין בית-המשפט צריך להשתכנע כי בפי העד סיבה מספקת לעמדתו זו {ראה גם ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 793 (1989); ת"פ (מחוזי ת"א) 40123/04 מדינת ישראל נ' שגב גונן, תק-מח 2005(1), 1425, 1426 (2005); ת"פ (שלום ת"א) 6333/05 מדינת ישראל נ' רבין מיכל, תק-של 2007(2), 10436, 10437 (2007)}.