פרק 16: תצהירים (סעיפים 15 עד 17 לפקודה)

שאלה: מהם התנאים הקבועים בסעיף 15 לפקודת הראיות אשר יש בהם כדי ליצור מסמך שהוא תצהיר?

תשובה: סעיף 15 לפקודת הראיות קובע מספר תנאים מצטברים שקיומם יש בו כדי ליצור מסמך שהוא תצהיר במשמעותו בפקודת הראיות. ואלה הם התנאים: הראשון, התצהיר ניתן בפני רשות מוסמכת כמפורט בסעיף 15(ב) לפקודת הראיות לאחר שהמצהיר הוזהר כי עליו לומר את האמת וכי אם לא יעשה כן יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. השני, התצהיר הינו הצהרה בכתב עליה חתום המצהיר. השלישי, חתימת המצהיר ותוכן האזהרה שניתנה למצהיר יאושרו בידי מי שמאשר את העובדות האלה, כלומר, בעל הסמכות על-פי סעיף 15(ב) לפקודת הראיות. הרביעי, התצהיר חייב להיות בבחינת הצהרה בכתב שניתנה על-ידי החותם עליה.

שאלה: האם התנאים שמנינו לעיל המצטברים?

תשובה: כן. העדרו של אחד התנאים יביא לפסילת התצהיר ובעקבות כך יפגע גם בערכו הראייתי, והכול לפי העניין.

שאלה: מה דין תצהיר שנחתם על החלק?

תשובה: תצהיר על החלק, מעבר לכך שיביא לפסילת התצהיר, יביא בעקבותיו גם להעמדת המאשר לדין משמעתי או פלילי שכן בפועל לא הייתה בפנינו הצהרה בכתב מאת חותם התצהיר, אלא שזו לא הייתה אלא תוספת של מי שמילא את התצהיר שנחתם על החלק.

אישור תצהיר הוא תפקיד רשמי שהוטל על עורכי-דין מתוך אמון מיוחד שנתן בהם המחוקק. לקוח שחתם על תצהיר "על החלק", אינו יכול לצפות למחילת בית-המשפט. לקוח שעורך-דינו אישר תצהירו "על החלק" שלא כדין חייב לשאת בתוצאות כישלונו של שלוחו {ע"א 591/70 אליהו מזוז נ' ראובן חדד, פ"ד כה(2), 169 (1971)}.

שאלה: מה דין "דילוג" על חקירת המצהיר?

תשובה: חקירה על תצהיר הינה משמעותית ומהווה את כור ההיתוך שבו עובר המצהיר על העובדות השונות לגביהן ייחקר. "דילוג" על החקירה, בעצם כמוה כקבלת העובדות המפורטות בו כנכונות.

שאלה: מה דין אי-חקירה על התצהיר בהליך של בקשת רשות להתגונן?

תשובה: לעיתים, אי-חקירה על התצהיר, דייה לאפשר מתן רשות להתגונן ובלבד שהתצהיר על פניו מגלה הגנה טובה ואפילו לכאורית או דחוקה.

שאלה: מהם המקרים בהם נמנעת חקירתו של מצהיר, ולא באשמת הצד המעוניין בחקירה?

תשובה: האחד, מקרה בו המצהיר כלל אינו מופיע לחקירתו. השני, הצד החוקר נמנע ובכוונה מלחקור את המצהיר. השלישי, בית-המשפט בתוקף שיקול-דעתו מונע את החקירה.

שאלה: מה המשמעות להימנעות מחקירה?

תשובה: הימנעות מחקירה הינה מהלך טקטי שעל הנוקט בו לשקול היטב את המהלך. גם אם אכן לדעתו אין מקום לחקירה שכן אין בתצהיר ולא כלום להקמת עילה כלשהיא למתגונן או לתוקף, הרי מדובר בלקיחת סיכון, שמא בית-המשפט ימצא אפילו במילים ספורות את עילת ההגנה או עילת הבקשה {ע"א 444/89 עיריית חיפה נ' א. לוי בע"מ, פ"ד מ(1), 440}.

במשפט האזרחי, "בעל דין שלא ביקש חקירתו הנגדית של המצהיר – שאינו בעל דין (תקנה 522) – ייראה כמי שוויתר על זכותו בעניין זה, ואפילו נעוץ הדבר בשכחה או ברשלנות; ונראה, שכך ינהג בית-המשפט גם במישור הפלילי, אם יהיה משוכנע שהדבר לא יגרום לעיוות-דין" {י' קדמי על הראיות (חלק שני), 805}.

שאלה: מה הדין כאשר מצהיר לא גילה את המקור ל"מיטב ידיעתו" כדרישת תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך עשה כן משנחקר?

תשובה: משעשה כן כשנחקר, יש בכך כדי להכשיר את התצהיר {ע"א 534/61 קבוצת חפציבה בע"מ נ' לוי בן-ארי, פ"ד טז(1), 694 (1962); ע"א 228/69 שם טוב נ' מרכנתיל, פ"ד כג(2), 784; ע"א 252/68 יהלומי איגוד צפת ואח' נ' בנק מזרחי, פ"ד כב(2), 701 (1968)}.

שאלה: האם ניתן להפנות בתצהיר לתביעה אחרת אליה נספחת חוות-דעת?

תשובה: לא, והתצהיר לא יוכשר בשאלות הנוגעות להצהרתו זו {בש"א 216/89 אברהמי ובניו בע"מ נ' בנק מזרחי בע"מ, פ"ד מג(2), 172 (1989); ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד מה(1), 65 (1990); ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות נ' בנק צפון אמריקה, פ"ד מג(4), 613 (1989)}.

שאלה: מה הדין כאשר נתברר בחקירה כי המצהיר כלל לא ידע על מה הצהיר בתצהירו?

תשובה: יש בכך כדי לפסול את תצהירו על כל טענותיו המפורטות בו {ע"א 288/63 מלון סמדר בע"מ נ' גזית חב' לבניה בע"מ, פ"ד יז(4), 2885 (1963); ע"א 386/83 סעיד חמוד נ' ג'ני ואח', פ"ד לט(4), 133 (1985)}.

שאלה: האם כאשר בית-המשפט סרב לאפשר חקירה על תצהיר יכולה להוות עילה לערעור?

תשובה: כן {ע"א 426/67 בראונשטיין נ' בילובסקי, פ"ד כב(2), 29 (1968)}.

שאלה: מה הדין כאשר המצהיר לא התייצב לחקירתו?

תשובה: מצהיר שלא התייצב לחקירתו תצהירו לא ישמש ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם.

מצהיר שאינו מתייצב לחקירה נגדית, תצהירו לא ישמש ראיה {ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989)} וייפסל כאילו לא הוגש כלל. מקום בו הוגש תצהיר של עד במקום חקירה ראשית אזי "החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית" {ע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1), 485 (1992); ת"א (שלום ת"א) 42771-08 איברהים אבו רידה נ' חן המקום בע"מ, תק-של 2012(1), 29011, 29012 (2012)}.

שאלה: מהם ה"פרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו?

תשובה: המצהיר חייב בתצהירו להביא את כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן. אין לערוך תצהיר על-ידי איזכור והפניה אל מסמך אחר, כגון "כל העובדות המופיעות בכתב התביעה הן נכונות". תצהיר כזה פסול ולא יתקבל. רצה המבקש להגיש מסמך, יצרף אותו לתצהירו ויאמת אותו כראוי {ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית, פ"ד מה(5), 729 (1991)}.

שאלה: כיצד יש לנהוג כאשר התצהיר מכיל בעיקרו טענות משפטיות?

תשובה: בנוגע לטענות העובדתיות, עליהן חלוק בעל הדין שכנגד, ראוי לחקור את המצהיר במגמה להפריכן. בנוגע לטענות המשפטיות, מעצם טיבן אינן מצריכות חקירה נגדית ואין באי-חקירת המצהיר ולא כלום.

שאלה: מה דין תצהיר הנערך על-ידי אמירה סתמית "כל הפרטים הנזכרים בבקשה זו הם נכונים"?

תשובה: תצהיר מן הסוג הנ"ל הוא פסול ואולם עדות של המצהיר שניתנה בחקירת שתי וערב יכולה לרפא את הפגם הנ"ל {ע"א 610/68 הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית, פ"ד כג (1), 410 (1969)}.

שאלה: במשפט פלילי, האם התצהיר יכול להוות תחליף לעדות?

תשובה: לא. תצהיר אינו יכול לשמש כתחליף לעדות במשפט פלילי, כי לפי דיני הראיות אינו אלא בגדר עדות שמיעה {ע"פ 1880/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מה(3), 137 (1991)}.

שאלה: מה דין תצהיר שאינו מבוסס על-ידיעתו האישית של המצהיר?

תשובה: תצהיר שאינו מבוסס על-ידיעתו האישית של המצהיר, ואף אינו מגלה מניין שאובה אמונתו, אין לו ערך ואין בית-המשפט מתחשב בו אפילו לא נחקר המצהיר על תצהירו {ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב, מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.

שאלה: מהו הדין באשר למותו של המצהיר?

תשובה: ב- ע"א 642/87 {אגודת ישראל נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1), 686 (1990)} התעוררו בערעור שתי סוגיות: האחת, מותו של עד המונע חקירה נגדית, לאחר שנשמעה בפני בית-המשפט חקירה ראשית. השניה, מותו של מצהיר המונע חקירתו על תצהירו.

הגיונה של הבחנה זו בכך, שבעוד שבמקרה הראשון הייתה לבית-המשפט אפשרות להתרשם מן העדות בחקירה ראשית של העד, לא קיימת אפשרות זו במקרה השני, שכן המצהיר מעולם לא התייצב לפני בית-המשפט, ואין בידי בית-המשפט אלא הכתוב בתצהיר.

נפסק באשר לפן הראשון: יש להבחין בין מקרה בו נמנעה החקירה הנגדית של עד שנפטר בגלל אשמו של אותו בעל דין המבקש לקיים את החקירה {כגון שאחרי סיום החקירה הראשית ביקש בעל דין לדחות את המשך הבירור ועד למועד שנקבע לחקירת שתי-וערב נפטר העד או שחלה עד כדי כך שאינו מסוגל להעיד עוד} ובין מקרה שאותה חקירה נגדית נמנעה שלא עקב מעשהו של אותו בעל דין. במקרה השני רשאי בית-המשפט על-פי שיקול-דעתו לקבל את העדות או לפסלה; ואין צריך לומר כי בהשתמשו בשיקול-דעת שניתן בידו, ישווה בית-המשפט לנגד עיניו אם נפגע בעל דין על-ידי כך שלא יכול היה להשלים חקירת שתי-וערב או לא. אם נמנעה החקירה הנגדית בגלל סירובו של העד להיחקר, דינה של החקירה הנגדית כאילו לא ניתנה.

אשר לשאלה השניה: הודעתו של אדם נפטר הנוגדת את עניינו כשרה לשמש ראיה, כאחד היוצאים מהכלל הפוסל עדות על-פי השמועה, וטעמו של דבר הוא, כי אין זה מתקבל על הדעת, שאדם לא ידבר את האמת, כשהדברים שהוא אומר – לרעתו הם. הודעת הנפטר קבילה – בשל היותה נוגדת את האינטרס שלו – כאשר התמלאו התנאים הבאים: ההודעה הינה, על פני הדברים, נוגדת את האינטרס הממוני או הרכושי של המנוח בעת מתן ההודעה; בשעת מתן ההודעה, ידע המנוח כי הודעה זו עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור; למנוח הייתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו.

לכאורה, דנות בסוגיית התצהיר גם תקנות סדר הדין האזרחי (להלן גם: "תקסד"א"), כפי העולה מתקנה 522(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי: "לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם".

פרט למקרים שבהם נתבקש בית-המשפט ליתן את הרשות הזאת – והם מקרים יוצאים מן הכלל – אין לו כל שיקול-דעת בעניין זה, ומן הנמנע איפוא, שלא ירשה לבעל דין לחקור את בעל התצהיר שהגיש יריבו.

אולם, ניסוחן של הוראות חוק אלה והפרשנות שנתלוותה אליהן בפסיקה מצדיקים את המסקנה, שאין בהן מענה לשאלת קבילות תצהירו של נפטר. אילו נתכוון המחוקק (או מחוקק-המשנה) להחיל הוראה זו גם על "הימנעות" מהתייצבות לחקירה בשל מוות, מן הסתם היה נותן לכך ביטוי מפורש. כך גם מסתברת העובדה, ששאלה זו, הנוגעת לקבילות תצהירו של נפטר, נזקקה לפתרונות שהובאו בפסיקה – הן בארץ והן באנגליה ובארצות-הברית.

לסיכום: תצהיר, שמצהירו לא נחקר בשל מותו, יהיה קביל אם הוא נוגד את האינטרס של המצהיר, בתנאים הקבועים לעיל.

לעומת זאת, דינה של עדות ראשית – כשנמנעה חקירתו הנגדית של העד בשל מותו – ייחתך בדרך-כלל על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט, תוך בדיקת העדות הראשית והתרשמותו של בית-המשפט מן העד.

ב- ת"א (שלום ת"א) 42771-08 {איברהים אבו רידה נ' חן המקום בע"מ, תק-של 2012(1), 29011, 29013 (2012)} קבע בית-המשפט כי באשר לתצהירה של גב' אלון, הרי שלא ניתן היה להזמינה לחקירה על תצהירה, שכן למצער, היא נפטרה בינתיים לבית עולמה. כל טענתו של בא-כוח התובע הינה, כי עדה זו נשמעה בפני כב' השופטת פרנקל, המותב אשר דן בתיקו הפלילי של התובע, ועל-כן יש לקבל האמור בתצהירה, לרבות התייחסותו של בית-המשפט הפלילי - אשר האמין לעדה.

בית-המשפט במקרה דנן, קבע כי אין בידו לקבל טענה זו מחמת 2 סיבות" הראשונה, פסק-הדין הפלילי המזכה את התובע, אינו בבחינת ראיה לכאורה לאמור בו, בהתאם להוראות סעיף 42א לפקודת הראיות. השניה, הנתבעות כאן לא היו צד להליך הפלילי, לא התאפשר להן לחקור את המצהירה. התרשמות המותב הפלילי נעשתה על רקע החקירה שם, ולא בהכרח הייתה ההתרשמות זהה אילו התאפשר לב"כ הנתבעות כאן לחקור את העדה.

לפיכך נקבע כי אין מקום למתן כל משקל לתצהירים הנוספים שצירף התובע לתיק המוצגים מטעמו.

שאלה: אימתי מוסמך בית-המשפט לאסור על בעל דין לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב?

תשובה: בית-המשפט אינו מוסמך לאסור על בעל דין לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהייתה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלבנטים לנושא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו {ע"א 217/63 רב-און נ' הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1963)}.

שאלה: מהי חשיבות אימות התצהיר ומתן האזהרה על-ידי עורך הדין?

תשובה: ב- בג"צ 202/81 {טביב נ' שר הבטחון, פ"ד לו(2), 622, 626 (1981)} קבע בית-המשפט:

"לא בכדי דורש המחוקק אימות חתימות המצהירים על תצהיר, שהרי, אם לא חתם המצהיר, אין ערך לתצהיר, ואין מקום לכל הליך משפטי או אחר המבוסס עליו. תצהיר אינו אלא ניסוח בכתב של גירסתו של אדם לגבי עובדות, העשויות להיות שנויות במחלוקת, למען שכל אדם אחר, כולל כל תאגיד ורשות מינהלית וכל ערכאה שיפוטית, יוכל לפעול על פיו, מבלי לשמוע את הדברים במפורש יוצאים מפי המצהיר. האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר, האחריות לזהותו של המצהיר, דהיינו, לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם, אין המדובר בזיהוי בלבד אלא גם במתן אזהרה למצהיר, שאם לא יאמר את האמת צפוי הוא לעונש. לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת, ודבריו גרמו לתקלה, יכול הוא לאחר-מכן לטעון, כי אינו בר-עונשין, מפני שלא הוזהר כחוק."

שאלה: האם הדרישות הקבועות בסעיף 15 לפקודת הראיות הינן דרישות פורמאליות או מהותיות?

תשובה: הדרישות הפורמאליות הקבועות בסעיף 15 לפקודת הראיות אינן דרישות הצהרתיות בלבד, כי אם דרישות מהותיות, היורדות לשורש תוקפו ותקפותו של התצהיר {רע"צ (שלום כ"ס) 25701-10-10 עיריית טירה נ' סמארה יזיד, תק-של 2011(2), 35758, 35760 (2011)}.

שאלה: מה דין תצהיר שנחתם באמצעות הפקסימיליה?

תשובה: תצהיר אשר נחתם ואומת באמצעות הפקסימיליה, אינו בא בגדר "תצהיר" ותצהיר שכזה פגום ואין להתחשב בו {ת"א (שלום ק"ג) 746-04 ויאצסלב משינסקי נ' יחיאל אילוז, תק-של 2011(4), 50066, 50080 (2011); ע"א (ת"א) 1995/97 דוידוב נ' ממן, תק-מח 99(2), 127 (1999)}.

שאלה: מה דין אזהרה שנעשתה על-ידי עורך-דין באמצעות שיחת  skype?

תשובה: ב- ה"פ (מחוזי יר') 8142-09 {ויטאלי מלקין (עניינו הסתיים) נ' ארקדי גאידמק, תק-מח 2011(4), 1480, 1489 (2011)}קבע בית-המשפט כי המסמך שעליו, לפי הטענה, חתם פלקונה באופן שתואר לעיל לא אושר בידי נציג כאמור, ולפיכך אינו יכול לשמש תצהיר כמשמעותו של מונח זה בתקנות. באזהרתו של פלקונה על-ידי עורך-דין קספר מרחוק באמצעות שיחת Skype אין כדי להחליף את הליך האישור בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי כנדרש, מה גם שספק רב אם יש באזהרה מעין זו כדי לקיים אחר דרישות התקנות.

שאלה: מה דין תצהיר שנחתם על-ידי המצהיר ואולם המצהיר לא קרא התצהיר בעצמו אלא התצהיר הוקרא לו?

תשובה: ב- ת"א (שלום אשד') 1225-08 {דגש ניהול פרוייקטים בע"מ נ' לודמילה מיכלין, תק-של 2011(3), 45730, 45731 (2011)} קבע בית-המשפט כי סעיף 15 לפקודת הראיות קובע כי על-מנת שתצהיר בכתב המוגש לבית-המשפט, יהיה ראיה כשירה על המצהיר להיות מוזהר כי עליו להצהיר את האמת וכיוצא בכך ובנוסח שנקבע. סעיף 7 לתוספת השניה לפקודת הראיות קובע את הנוסח של האזהרה ושם נקבע כי היה והמצהיר אינו יודע לקרוא את התצהיר יש לרשום מפורשות כי תצהירו הוקרא בפניו וכי המצהיר הבין את תוכנו.

נוסח האזהרה של תצהירו של מר יוסף שוורץ כולל את המילים כדלקמן: "ולאחר שהזהרתיו כי עליו להצהיר את האמת, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, קרא את תוכן הצהרתו לעיל, אישר את נכונות רישומה וחתם עליה בפניי".

בעדותו של מר שוורץ עולה כי לא קרא התצהיר בעצמו כפי שהתקשה לעשות כן גם בפני בית-המשפט, למרות שבית-המשפט הורה כי עליו להקריא את סעיף 1 לתצהירו, אלא תצהירו הוקרא לו על-ידי בתו, ורק לאחר שהבין מפי בתו את התצהיר, חתם עליו במשרדו של עו"ד ברזובסקי.

מדברים אלה עולה כי נוסח האזהרה המופיע בסיפא התצהיר אינו מדוייק, שכן ברור כי המצהיר, מר שוורץ, לא קרא את תצהירו בטרם חתם עליו ולכן לא יכול גם היה לאשר את נכונות התצהיר.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי האזהרה הנדרשת בסיפא התצהיר איננה כדין, ולכן לא יכולה להכשיר את המסמך כראיה כשירה וכתצהיר ערוך כדין. לפיכך, פסל בית-המשפט את התצהיר וקבע כי יש להתעלם ממנו.

שאלה: מה דין תצהיר בו נמחקו במפורש המילים "הופיע בפני" ובמקומם נרשמו המילים "שוחח עמי"?

תשובה: ב- ת"א (שלום ת"א) 67722-07 {פלאפל אוריון נ' טן תל חנן, תק-של 2011(1), 34818 (2011)} קבע בית-המשפט כי לא מקובלת עלו כלל ועיקר טענתו של בא-כוח הנתבעת לפיה יש לראות את התצהיר של מר רן מזור כתצהיר שאומת על-פי פקודת הראיות שכן מנוסח האישור שלו נמחקו במפורש המילים "הופיע בפני" ובמקומם נרשמו המילים "שוחח עמי".

גם טענתו של בא-כוח הנתבעת לפיה התצהיר אומת ביום הדיון - לא מוצאת ביטוי כלשהו בפרוטוקול שנערך במסגרת דיוני ה- בש"א 181711/07 שבגדרה הוגש התצהיר.

עם-זאת, לאחר שבית-המשפט עיין בסעיף 15 לפקודת הראיות, נוכח הוא לראות כי אין בתצהיר האמור דרישה מפורשת לפיה נוסח האזהרה להצהיר את האמת חייב להינתן במהלך פגישה במשרד עורכי-הדין ומשנרשם בתצהיר כי עו"ד אליוביץ שוחח עם המצהיר והזהיר אותו כי עליו לומר את האמת, יש בכך כדי לקיים את דרישת האזהרה הגם שלעניות-דעת בית-המשפט, לא היה מקום לאשר את חתימתו של המצהיר אלא-אם-כן, הוא חתם בפני עו"ד אליוביץ.

יחד-עם-זאת, מדובר בסטיה שאיננה מהותית ועו"ד אליוביץ רשאי גם עתה לאמת את חתימתו של המצהיר. לאחר שמר מזור הצהיר בפני בית-המשפט כי חתם על נוסח התצהיר, נרפאה הטעות הנעוצה בהעדר חתימתו בפני עו"ד אליוביץ.

נעיר כי ב- ש"ע (אזורי חי') 2036-08-09 {ויאצ'יסלב שוורצברג נ' שלח שירות להובלת כימיקלים בע"מ, תק-עב 2010(4), 7095 (2010)} קבע בית-הדין כי דין בקשתה של הנתבעת שלא לאפשר את קבלתו של תצהיר התובע לתיק - להידחות. מעדותו של התובע בפני עלה כי התובע הוזהר על-ידי באת-כוחו טרם שחתם על התצהיר. משכך, דרישת האזהרה הקבועה בסעיף 15 לפקודת הראיות, נראה שהתקיימה.

שאלה: מה ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים לבין מצהיר בהליך ביניים שאינו בעל דין?

תשובה: ב- ע"א 8493/06 {עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-על 2010(4), 502, 507 (2010)} קבע בית-המשפט כי על-פי תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט {ראה גם ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989)}.

דין שונה חל בהליכי ביניים, כאשר המצהיר אינו בעל דין. מקום שבעל דין שכנגד מבקש לחקור מצהיר כזה, והודיע לו על-כך והוא לא התייצב, לא ישמש תצהירו כראיה "אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם" {ראה תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי}.

שאלה: מה דין תצהיר שאומת על-ידי עורך-דין ואולם לא נחתם על-ידי המצהיר?

תשובה: ב- עע"א (מחוזי נצ') 409/09 {זיתוואי מראד עאדל נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(3), 1595, 1599 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, העתירה נתמכת בתצהיר שאינו חתום על-ידי העותר. לא העדר חתימה הוא המטרידנו, אלא העובדה כי חרף העובדה שהעותר לא חתם על כל עותק משלושת התצהירים המצויים בתיקנו, אימתה הסניגורית את התצהיר בקבעה "ויחתום על התצהיר עובר למועד קיום הדיון בעתירה זו". דרך מקורית זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 15 לפקודת הראיות.

שאלה: האם זכות החקירה הנגדית הינה זכות מוחלטת?

תשובה: הזכות לחקור בחקירה נגדית את המצהיר מטעמו של הצד שכנגד קבועה בסעיף 17(א) בפקודת הראיות. זכות זו הינה זכות מהותית ולא בנקל ימנע בית-המשפט מבעל דין לחקור מצהיר מטעם הצד שכנגד על תצהירו.

ואולם, הזכות לחקור חקירה נגדית מצהיר מטעמו של הצד שכנגד אינה זכות מוחלטת והיא כפופה להיותה של החקירה רלוונטית והוגנת {ראה גם תקנה 241(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3), 26 (1998); ת"א (מחוזי מר') 4340-02-10 גיאו בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ נ' עו"ד אהרון ריבלין, כונס נכסים של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ ואח', תק-מח 2011(2), 5033, 5042 (2011)}.

שאלה: מה הדין כאשר בעל דין הרחיב שלא לצורך בחקירתו את הצד שכנגד?

תשובה: ב- ת"ת (שלום יר') 17596-07-10 {בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ורדית מוריס רביצקי, תק-של 2011(1), 59739, 59740 (2011)} קבע בית-המשפט כי על דרך-הכלל בית-המשפט אינו נוהג לחייב בהוצאות בשל קבלת בקשה למתן רשות להתגונן וזאת מן הטעם שאף אם טענות הנתבע מקימות הגנה לכאורה מפני התביעה, הרי שבהחלט ייתכן שבסופו-של-יום לאחר בירורם יתברר שעסקינן בטענות מופרכות והן תידחה. יחד-עם-זאת, במקרה דנן דומה כי התובע הרחיב שלא לצורך בחקירה ובהתאם לכך ולנוכח סעיף 17(ב) לפקודת הראיות, חייב בית-המשפט את התובע בהוצאות הנתבע בסך 1,000 ₪.

שאלה: מהי ההלכה באשר לפניית בעל דין לבית-המשפט בבקשה לאפשר לו לחקור את המצהיר על תצהירו?

תשובה: כאשר בעל דין פונה לבית-המשפט בבקשה לחקור את המצהיר בבקשה על תצהירו התומך את הבקשה, חייב בית-המשפט להיעתר לבקשתו ולאפשר לו לחקור את המצהיר על תצהירו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים, וזאת לאור הוראות סעיף 17(א) לפקודת הראיות. ואולם, לבית-המשפט יש סמכות לקבוע את היקף החקירה הנגדית {ראה גם רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט ביי (בפירוק), פ"ד נב(5), 793 (1998); רע"א 2508/98 מתן מערכות נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998); רע"א 3753/99 רשת הרבוע הכחול בע"מ נ' סופרפארם, פ"ד נג(4), 193 (1999); תא"ק (שלום פ"ת) 30696-02-10 דבורה משה נ' אל הנכס בע"מ, תק-של 2010(3), 33871 (2010); ב"ש (שלום אשד') 2141/09 קורולקר ראובן נ' מדינת ישראל, תק-של 2009(2), 27926, 27928 (2009); רע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הוועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1), 686 (1990)}.