פרק ו': עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד

1. סדרי דין

1.1 צורתה של הבקשה והדיון בה

בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת כבקשה בכתב על-פי מצוות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הדיון בה אף הוא בדרך הדיון בבקשה בכתב {מתוך ספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד עיכוב ביצוע - במשפט האזרחי (אוצר המשפט - הוצאה לאור בע"מ, התשס"ג-2002), 205}.

התקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כדלקמן:

"240. בקשה תהא בכתב

כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר.

241. הגשת בקשה בכתב והדיון בה (תיקונים: התשנ"ב, התשנ"ו, התשנ"ז, התשנ"ח, התשס"ג)

(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.

(ב) הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.

(ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.

(ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחוייבים, הוראות תקנת-משנה (ג).

(ד) בית-המשפט או הרשם רשאים להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות-משנה (ג) ו- (ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

(ה) נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת.

242. דחיית בקשה כשלא ניתנה הודעה מספקת (תיקון: התשנ"ז)

ראה בית-המשפט או הרשם, בשעה שהוא דן בבקשה בכתב, כי לא ניתנה הודעה מספקת או לא ניתנה הודעה לאדם שצריך היה לקבלה, רשאי הוא לדחות את הבקשה או לדחות את הדיון בה על-מנת שתינתן הודעה כאמור לפי הוראות שייראו לו.

243. דחיית הדיון (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ח)

בית-המשפט או הרשם רשאי לדחות מזמן לזמן את הדיון בבקשה בכתב מטעמים מיוחדים שיירשמו ולפי תנאים שייראו לו.

244. צו על-פי צד אחד

(א) נוכח בית-המשפט או הרשם, שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא, בלי שניתנה הודעה למשיב, ליתן צו על-פי צד אחד, עם הוראות בעניין הוצאות ובעניינים אחרים לרבות ערובה לשיפוי המשיב, ככל שייראה לו.

(ב) בעל דין שנפגע על-ידי הצו רשאי לבקש ביטולו תוך שלושים ימים מיום שהומצאו לו עותק הבקשה והצו.

245. סדר הדין (תיקון: התשנ"ז)

בדיון בבקשה בכתב תהא למבקש הזכות להתחיל, ובכפוף לכך יהא סדר הדין כסדרי הדין הנוהגים בדיון בתובענה, ובשינויים המחוייבים לפי העניין; אולם אין לשמוע עדים שתצהיריהם לא צורפו לפי תקנה 241, אלא-אם-כן בית-המשפט או הרשם הורה על-כך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

246. הסתמכות על ראיות שבהליך ביניים

(א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה.

(ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא גם לדרוש חקירת העד, והכל בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו.

(ג) בית-המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך."

בקשת עיכוב ביצוע המוגשת לבית-משפט של ערעור הינה במהותה החלטת ביניים בערעור וככזו חלים עליה סדרי הדין הקבועים בתקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שזה נוסחה:

"465. בקשה להחלטת ביניים (תיקון: התשנ"ז)

(א) בקשה להחלטת ביניים שבערעור תוגש בכתב במספר עותקים מספיק לבית-המשפט ולשם המצאה למשיבים, תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו, תציין את האסמכתאות הנוגעות לעניין ויצורף אליה העתק של כל מסמך הנוגע לעניין; אין לצרף לבקשה תצהיר אלא לשם אימות עובדות המשמשות יסוד לבקשה.

(ב) החליט בית-המשפט, לאחר שעיין בבקשה, שאין היא מצריכה תשובה, ידחנה מיד.

(ג) החליט בית-המשפט שהבקשה מצריכה תשובה, רשאי הוא להורות על טענות לפניו בעל-פה או על תשובה בכתב; עשה כן, תומצא הבקשה למשיב; הורה בית-המשפט על תשובה בכתב, על המשיב להגישה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה או במועד אחר שקבע בית-המשפט, בצורה תמציתית, ויציין את האסמכתאות שהוא מסתמך עליהן.

(ד) נתקבלה תשובת המשיב בכתב, רשאי בית-המשפט להורות על טענות נוספות לפניו בעל-פה.

(ה) בתום ההליכים שנתקיימו לפי תקנות-משנה (ג) ו- (ד), או בתום התקופה שנקבעה לקיומם, יחליט בית-המשפט אם לקבל את הבקשה או לדחותה; החלטת בית-המשפט תומצא לבעלי הדין ואין צורך להשמיעה, אלא-אם-כן הורה על-כך בית-המשפט.

(ו) הוראות תקנה 244 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בקשה לפי תקנה זו."

על הבקשה בכתב לעיכוב ביצוע לענות על שתי דרישות מהותיות הבאות:

האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל, בקשה לעיכוב ביצוע מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה.

השניה, פירוט וצירוף אסמכתות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.

ברור גם שבקשה המסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים בבקשה בכתב כגון למחיקה על-הסף או כדומה לה אינה צריכה מעצם טיבה להיות נתמכת בתצהיר.

גישת בתי-המשפט לצורניות, תוכן ומבנה של בקשה בכתב, מבליטה מספר עקרונות:

לבית-המשפט סמכות טבועה לדחות על-הסף בקשה בכתב כשעל פניה אין הוא סבור שיש לה סיכוי להתקבל, אף מבלי להמתין לתשובת המשיב.

בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה בכתב לעיכוב אף ללא קבלת תשובת המשיב. קבלת צו במעמד צד אחד מחייבת את המבקש, כמצוות תקנה 244 לתקנות סדר הדין האזרחי, להצביע תוך פירוט העובדות, כי הזמנת המשיב עלולה לגרום לו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור {בש"א (יר') 4625/00 אררט חברה לביטוח נ' סעיד שלאלדה, תק-מח 2000(3), 10288 (2000)}.

נשאלת השאלה, מהי משמעות הפירוט הנדרש על-מנת שצו ינתן במעמד צד אחד?

על-פי תקנה 304 לתקנות סדר הדין האזרחי אין נותנים צו על-פי צד אחד, זולת אם הזמנת המשיב עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור. חשש שכזה צריך לפירוט עובדתי, לא די לו למבקש להביע חששו אלא עליו להביא לפני השופט את העובדות עליהן מתבסס החשש כדי שהשופט יקבע אם יש צידוק לדבר {בר"ע 59/73 מרדכי לוי, ו- 2 אח' נ' מאיר מיכלין ו- 4 אח', פ"ד כז(1), 827, 830-829 (1973); ראה גם בר"ע 90/82 לוי נ' לוי, פ"ד לו(1), 671 (1982)}.

משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחותה ללא דיון, אלא אם יפעיל את סמכותו על-פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי ויחליט על-סמך הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקש.

יודגש, כי במקום בו הבקשה המקורית הוגשה בכתב ולא על דרך בקשה בדרך המרצה, על הרשם, מבחינת מהות העניין לקיים דיון במעמד שני בעלי הדין {רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1), 702 (1994)}.

כמו-כן, מקום שבו פונה בעל דין לערכאה שיפוטית ומבקש סעד על-פי צד אחד והערכאה השיפוטית סבורה שאין לדון בבקשה בדרך זו, שומה עליה לקבוע את הבקשה במעמד שני בעלי הדין ולא לדחותה על אתר {רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1), 702 (1994)}.

בחלוף המועד הנקוב בתקנה 241ג לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי, תגובת המבקש לתשובת המשיב, בית-המשפט יכול לפסוק על-סמך הבקשה והתשובה לה בלבד. בהיעדר תצהיר לאימות עובדות וטענה סתמית בדבר קיום נזק - בית-המשפט גם ידחה בקשה לעיכוב ביצוע {בש"א (י-ם) 2334/00 כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2), 9334 (2000)}.

מקום שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בית-המשפט אינו מחוייב בקיום דיון ובחקירת המצהירים ויכול ליתן את החלטתו בלא קיום הדיון אלא על-סמך הבקשה ותשובת המשיב {רע"א 3542/99 מלם מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד, תק-על 99(2), 1260 (1999)}.

דרך המלך בשדה המשפט היא שתחילה נשמעות הראיות ורק בסופו של המשפט, אם עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, בית-המשפט מושיט לו את הסעד הראוי {רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998) (להלן: "עניין מילטל תקשורת"}.

הושטת סעדים בטרם בירור המשפט הינה סטיה מדרך המלך. סטיה זו מוצדקת כאשר התובע מצליח לשכנע שהמתנה עד לבירור המשפט תסכל את הסעדים אותם הוא מצפה לקבל או תסב לו נזקים רציניים שאינם ניתנים לפיצוי כספי, העולים על הנזק הצפוי לנתבע ממתן סעד זמני לפני בירור התובענה. כמו-כן על המבקש לשכנע  את בית-המשפט בסיכויים טובים לזכות בתובענה.

ההתייחסות המשפטית הראויה לבקשות למתן סעד זמני, היא שאין הבקשה למתן סעד זמני בחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי דין. לעיתים, במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, עשויה להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן.

עצם העובדה שקיים פער זמנים, לעיתים, רב, בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסק-הדין בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים, ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים. תורה זו קבעה מהי התשתית הנורמטיבית המצדיקה מתן סעד זמני שלא על יסוד מערכת ראיות מלאה והשפעתה המעשית של תשתית זו על זכויות בעלי הדין עשויה להיות רבה {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

בית-המשפט אינו צריך להתייחס לבקשה למתן סעד זמני כאל מעין בת חורגת בהליך המשפטי, שיש לסלקה מעל פניו כמין מטרד כל עוד לא הצביע המבקש על קיומן של נסיבות יוצאות דופן המצדיקות היעתרות לבקשה.

אכן, מקום שהעובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה למתן סעד זמני שנויות במחלוקת אין מנוס מפני קיום חקירה קצרה על התצהירים, חקירה המתאימה למתכונת של דיון בבקשות לסעדים זמניים {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

אולם, ככלל, המדיניות המשפטית הנוהגת במתן סעדים זמניים היא כי בית-המשפט יסרב לאפשר חקירת מצהירים על תצהיריהם {רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998)}.

על-פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, בית-המשפט רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

המילים "אם ראה צורך בכך" מצביעות על שיקול-דעת. שיקול-דעת זה מתיישב עם האמור בסעיף 17(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הקובע כדלקמן:

"הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית-המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה."

דיני הראיות בישראל נותרו, עדיין בחלקם הגדול, דינים שבהם נקבעים מימצאים על יסוד ראיות בעל-פה, כאשר זכותו של בעל דין היא להעמיד את ראיות יריבו במבחן החקירה שכנגד גם בהליכי ביניים {ע"א 217/63 ראובן רב-און ואח' נ' צבי הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1993) (להלן: "עניין הולצמן")}.

מלבד המקרים היוצאים מן הכלל שבהם רשאי בית-המשפט לקבל תצהיר כראיה ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם אין לבית-המשפט כל שיקול-דעת בעניין זה ומן הנמנע שלא ירשה לבעל דין לחקור את מצהיר מטעם הצג שכנגד {ראה עניין הולצמן לעיל}.

דהיינו, אם הוגש תצהיר בהליך ביניים כהוכחה לטיעוניו של בעל דין, אינו מוסמך בית-המשפט לאסור על יריבו לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלבנטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע על תוצאותיו.

כך למשל, בבקשה לצווי מניעה זמניים, כאשר ביסוד הסכסוך עמדו תצהירים המכחישים זה את זה, חשיבות החקירה שכנגד של היריב היא רבה. למנוע מצב בו השופט היה רשאי להחליט את אשר החליט בלי לאפשר לבעלי הדין לשכנענו שהסיכוי של מי מהם להצליח בתביעתו אינו חזק {ראה עניין הולצמן, שם, 2727}.

יובהר, כי חרף לשונו החד-משמעית של סעיף 17(א) לפקודת הראיות, אין מדובר בכלל שאין לו סייג. קיימות הגבלות על החקירה שכנגד בחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957 {ע"א 157/66 אמיר אפיריון נ' ציון והסנה חב' לביטוח, פ"ד כ(3), 628 (1966)}.

כך, למשל, נקבע בסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), שבית-המשפט לא ירשה חקירה שלדעתו "אינה לעניין ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית-המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לעניין הנידן ואינם הוגנים".

קיימות תקנות נוספות המלמדות על קיום שיקול-דעת בידי בית-המשפט שלא להתיר חקירה בהליכי ביניים; כך, למשל, קובעת תקנה 205 סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, שרשאי בית-המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שנתבע בסדר דין מקוצר לא ייחקר על תצהירו; אך אין זה אלא סייג מדומה שכן אם ניתנה לנתבע רשות להתגונן ללא שנחקר על תצהירו, לא נפגעו זכויותיו של התובע והתצהיר אך סייע לנתבע להתגבר על משוכה דיונית על-מנת שיוכל להתגונן כלפי התובענה כמו כל נתבע.

כעיקרון יודגש, כי זכותו של בעל דין שמורה לו, מכוח חוק חרות, לקיים חקירה שכנגד של יריבו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים, בסייגים הקבועים בחוק, כגון כשבית-המשפט שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית.

אכן, כשהמדובר בהליכי ביניים נותר שיקול-דעת בידי בית-המשפט להגביל את היקף החקירה ואין להפוך את החקירה שכנגד בהליכים אלה לחזרה כללית לקראת המשפט. עם-זאת, מקום שהגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד של תצהירי יריבו, בין כדי לערער את גרסתו של הלה ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גרסתו של החוקר {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

מטרתם של תיקוני התקנות בשנת תשנ"ז ובשנת תשנ"ח, על-ידי המרת בקשה בדרך המרצה בבקשה בכתב, היתה להתגבר על תקלות שהיו קיימות ולאפשר קיום דיון בבקשות ביניים על-פי הכתב, מקום בו אינה נדרשת חקירה שכנגד על התצהירים.

התיקון לא נועד ולא יכול היה להיות מיועד לשנות סדרי בראשית בנוגע לזכותו של בעל דין לקיים חקירה שכנגד על תצהירי יריבו.

כמו-כן תיקונים אלה כאמור, לא נועדו לשנות מהדין הקודם לעניין זכותו של בעל דין לחקור על תצהירי יריבו בחקירה שכנגד גם בהליכי ביניים. כאז כן עתה עומדת לבעל הדין מכוח סעיף 17(א) לפקודת הראיות הזכות לחקור את מצהירי יריבו על תצהיריהם ובלבד שמדובר בחקירה רלבנטית והוגנת אשר היקפה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

כשנקבע בתקנה 241(ד) רישא לתקסד"א שרשאי בית-המשפט להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד לא חידש דבר, אלא השווה, במידה מסויימת, את עניינה של "בקשה בכתב" לבקשות אחרות בכתב הנזכרות בתקנות, כמו בקשה להחלטת ביניים בערעור על יסוד תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי.

לפיכך אם נוכח בית-המשפט שהבקשה על פניה אינה מגלה עילה יכול הוא לדחותה על יסוד הכתובים, ללא שמיעתו של המבקש בעל-פה, ויכול הוא גם לקבל את הבקשה אם תשובתו של המשיב לא הניחה את דעתו.

משמעות הסיפא של תקנה 241(ד) לתקסד"א, לאמור, דהיינו, משמעות האמירה שחקירת המצהירים על תצהיריהם תתקיים רק אם ראה בית-המשפט "צורך בכך", היא כי בית-המשפט רשאי, בנסיבות העניין, ליתן את החלטתו ללא חקירת המצהירים לפי תקנה 241(ד) לתקסד"א.

ראוי לכלול בתקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי הוראה המתייחסת לדרך שבה שומה על בעל דין להביע את רצונו לחקור את יריביו על תצהיריהם. כל עוד הדבר לא נעשה יוכל כל בעל דין להביע את רצונו בעניין זה בכל דרך סבירה {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

הבאנו בקליפת אגוז עקרונות בולטים בכל הקשור לדרך הדיון בבקשה בכתב. עיונים אלה חשיבות להם בדרך ההגשה של בקשות לעיכוב ביצוע ודרכי הדיון בהם בהיותם נמנים על קבוצת הסעדים הזמניים {ראה דיוננו להלן על האבחנה בין סעד זמני בערעור לבין בקשה לעיכוב ביצוע}.

1.2 בקשה לעיכוב ביצוע

בעבר, היה על המבקש לפנות צחילה כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל-פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.

בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.

כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בל-יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש"א 3755/96 גוראב עקיבא נ' אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד"א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקונים: התשע"ג, התשע"ד)

(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.

(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחוייבים לפי העניין."

במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.  

מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע"א (יר') 14077-08-13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.9.13); ת"א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ' מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.13); ס"ע (נצרת) 27869-04-11 עלי מוסא נ' אחמד מוסא, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.10.13); ע"א (ת"א) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח' נ' מרדכי פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.13)}.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה-כי-כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע"א (מחוזי ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד, טרם פורסם (10.6.13(; רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.13)}.

לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (מחוזי ת"א) 39025-08-13 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (12.9.13)}.

רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד"א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא"ח (פתח-תקווה) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ' אפריים דור, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.13)} קבע כי היות ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- ת"א (קר') 46120-04-13 {טל קריידמן ואח' נ' חיה ישינסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי - לו הוגש הערעור.  

2. סעד זמני בתקופת הערעור - ביטול תקנה 471 לתקסד"א (תיקון תשע"ג) והאם ההלכות ואמות-המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שחלו ערב תיקון התקנות, ממשיכות לחול גם לאחריו?

בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:

"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)

(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.

(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.

(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה (א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.

(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."

ביום 11.04.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.

אם-כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) - בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.

תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעיקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.

גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.12)}.

לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטיה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסיקה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.05)}.

נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.

ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות-המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?

אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.

התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.

התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.

זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול-הדעת ולאמות-המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13)}.

משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול-הדעת ואמות-המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)}.

3. עיון חוזר

בקשה לעיון מחדש אינה הליך של ממש. בבקשה כאמור, יש לידע את בעלי הדין שכנגד בכוונה להגיש בקשה כאמור. העובדה שמבקש מכריז על כוונתו לערער בפתח הבקשה לעיון מחדש אין בה די, כאשר המבקש אינו עושה כן, ואינו טורח להודיע על מהלכיו לצד האחר {בש"א 9179/00 רפאל עמיאל נ' י. ש. עמירון בע"מ, תק-על 2001(1), 188 (2001)}.

החלטה בעניין עיכוב ביצוע היא החלטת ביניים. אכן, מדובר בהחלטת ביניים הניתנת לאחר פסק-הדין, אולם אין הדבר שולל ממנה את תכונותיה כהחלטת ביניים.

החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה {ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630 (2001)}.

בין החלטה בעניין עיכוב ביצוע לבין החלטות ביניים אחרות אין שוני. אמנם החלטה לעיכוב ביצוע ניתנת לאחר מתן פסק-הדין, אולם החלטות כאלה נחשבות החלטות ביניים. לפיכך, גם אלה אינן יוצרות מעשה בית-דין וניתן לבקש את שינוין, אם השתנו הנסיבות שהצדיקו את מתן ההחלטה הקודמת, גם כאשר מדובר בהחלטות בעניין עיכוב ביצוע המתקבלות בבית-משפט ביושבו כערכאת ערעור על החלטות הערכאה הדיונית {ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630 (2001); ראה גם י' זוסמן, שם, 768-766}.

בעיקרון אין מניעה שבית-המשפט יעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן שעניינה צו זמני בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. יודגש כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו - הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה.

ככלל, בקשה לעיון חוזר תידחה במקום בו המבקש לא צרף את העתקי ההחלטות שבהן מדובר, לא הסביר את הרקע להליכים ואף לא את הצורך שלו בסעדים המבוקשים, לרבות הנימוקים לכך {רע"א 2419/01 ד"ר דוד בן צבי נ' ישראל גלברג ואח', תק-על 2001(2), 799 (2001)}.

לבית-משפט קנויה סמכות לבחון החלטה שהוצאה מתחת ידיו, באם נטענת טענה כי ההחלטה הושתתה על אדני מרמה. זהו אחד החריגים המוכרים לכלל מעשה בית-דין החותר לסופיות הדיון. דרך ההשגה על החלטה כזו היא בדרך התקיפה הישירה של פסק-הדין בערכאה שנתנה אותו.

טענת התרמית לא רק שצריכה להיות מוכחת לגופה, אלא יש גם להוכיח כי הכרעת הדין התבססה עליה ואלמלא היתה קיימת, ההכרעה לגופה היתה שונה {בר"ע (יר') 2250/96 פלס ג.י.מ. בע"מ נ' עורך-דין רוני, תק-מח 97(2), 1004 (1997)}.

4. שיהוי או איחור

עיכוב ביצוע פסק-הדין אמור להתבקש במסגרת ערעור המוגש על פסק-הדין. איחור או שיהוי בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע או בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור יהוו נימוק מספיק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע.

די בכך, כדי שלא יינתן הסעד הזמני המבוקש במסגרת בקשת רשות הערעור, כאשר הבקשה לבטל את פסק-הדין הוגשה שנה ותשעה חודשים לאחר מתן פסק-הדין, כשהמועד להגיש בקשה כזו הוא 30 יום ולא ניתנה אורכה {רע"א 1261/01 דוד בלס ואח' נ' בנק לאומי ישראל בע"מ, תק-על 2001(1), 703 (2001)}.

איחור בהגשת רשות ערעור לאחר שבית-משפט הורה על עיכוב ביצוע וקבע מועד להגשת בקשת רשות הערעור, יהווה נימוק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע {רע"א 8528/00 אביצור חיים ו- 21 אח' נ' חפציבה חברה לבניין, תק-על 2000(4), 727 (2000)}.

פסיקות בתי-המשפט החמירו עם מבקש שזלזל או השתהה ארוכות או פעל בניגוד להחלטות בית-משפט, ולא נעתרו בשל סיבות כאלה לבקשות לעיכוב ביצוע. מקבץ פסיקה שיובא להלן, יצביע על מגמה זו של בתי-המשפט.

כך ב- עע"מ 9727/11 {ישראל קלצבסקי נ' עיריית תל אביב-יפו, מחלקת רישוי עסקים, המחלקה המשפטית, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.04.12)} דובר בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

בית-המשפט בדחותו את העתירה קבע, בין היתר, כי המבקש הערים קשיים על בירור ההליך המשפטי שכן, בין היתר, נמנע מלצרף את הצדדים הנדרשים להליכים שהגיש והעלה טענות חדשות שלא הופיעו בעתירה המקורית. לפיכך, ומסיבות נוספות, קבע בית-המשפט כי ייתכן והיה מקום לדחות את העתירה על-הסף. יחד-עם-זאת, דן בית-המשפט בטענות המבקש לגופן וקבע כי הן אינן מגלות כל עילה.

על ההחלטה כאמור הגיש המבקש ערעור, וכעבור שנה ושלושה חודשים לערך הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע על  רכיב ההוצאות שבפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בבקשה הועלתה הטענה מפי המבקש כי מצבו הכלכלי קשה, כי הוא בעל נכות מלאה, חי מגמלת אבטחת הכנסה בלבד וכי אין ביכולתו להיעזר במשפחתו הקרובה. לפיכך, עותר המבקש לכך שחיובו בתשלום הוצאות יידחה עד לקבלת פסק-הדין בערעור שהגיש. עוד טוען המבקש, כי סיכויי הערעור שהגיש גבוהים. 

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה קבע כי השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו.

בית-המשפט שלערעור פסק כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של מספר חודשים מאז ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי ומאז הוגש הערעור לבית-משפט זה.

שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע על-ידי הערכאה הדיונית, לפי העניין.

הטעם לכך הינו כפול:

ראשית, שיהוי בהגשת הבקשה עלול להביא להיווצרותו של מצב בלתי-הפיך ואף לדחיית הערעור עצמו בשל "מעשה עשוי" {ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1), 538 (2004)}.

שנית, שיהוי בהגשת הבקשה עשוי ללמד על השלמה עם המצב הקיים {רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4), 433, 445 (2001); ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.09)}.

כמו-כן יודגש כי כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטיה שלא לעכב את ביצועו של פסק-הדין. שכן, "לרוב אין המדובר בנזק בלתי-הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" {בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2), 172 (1989)}.

בקשה ל"עיכוב ביצוע פסק-הדין החלקי" אינה אלא שם מושאל לבקשה לעכב את המשך הדיון בשלב השני של המשפט, שלב הוכחת הנזק, שנקבע לשמיעה {בש"א 3701/96, ע"א 2617/96 יורם כהן ואח' נ' רוזלין זלר, תק-על 96(2), 448 (1996)}.

ככלל, טעותו של בעל דין איננה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. יש להביא טעם מיוחד אשר יצדיק מתן ארכה {בש"א 3553/95 ורדה ווהבה נ' שאלתיאל טסה, תק-על 95(3), 179 (1995)}.

אולם, כאשר הכוונה לערער היתה ידועה למשיב עוד לפני תום המועד להגשת הערעור. בית-המשפט יבצע איזון האינטרסים בין בעלי הדין. כאשר האיזון מוביל למסקנה, כי יש לבכר את האינטרס של המבקש המעוניין, מטעמים מובנים, שערעורו יישמע, על פני זה של המשיב, שלא להיות מוטרד עוד, כאשר אינטרס אחרון זה, טרם התגבש, בית-המשפט ישקול לחיוב להיענות לבקשה כאמור {ע"א 3763/95 ד"ר סוזי פלורו נ' לאה ננס, תק-על 95(2), 1541 (1995)}.

הטעם המרכזי להגבלת האפשרות להגשת ערעור לאחר תום המועד הוא זכותו של בעל דין שלא להיות מוטרד עוד בגין ההליכים בהם היה מעורב, וזכות ה"מעין חסינות" אשר קמה לו לאחר תום המועד שנקבע להגשת ערעור {בש"א 6913/04 ד"ר שמואל הירשפלד נ' עדי סודאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.04)}.

רציונאל זה אינו קיים כאשר הצד שכנגד מודע לכוונת המערער להגיש את ערעורו, ולכך שאינו יכול עדיין לנוח על זרי הדפנה של פסק-הדין שניתן. על-כן יובהר, כי  מתן הודעה, בדרכים שונות, על הכוונה להגיש ערעור מהווה נימוק שיש בו, בנסיבות מתאימות, כדי להצדיק הארכת המועד להגשת ערעור {בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון ואח', פ"ד נד(4), 702 (2000); בש"א 3763/95 פלורו נ' ננס, תק-על 95(2), 603 (1995); בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נגד אוריאלי, תק-על 2000(1), 486 (2000)}.

החלטה על עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל אינה בבחינת נימוק להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט {בש"א 975/90 חיים מאור נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 212 (1990)}.

כמו-כן לא תתקבל בקשה לעיכוב פסק-דין, כאשר אין טעמים המניחים את דעת בית-המשפט להצדיקה. יתר-על-כן הבקשה לא תתקבל, כאשר המבקש השהה בקשתו קרוב לשנה מאז מתן פסק-הדין, כעשרה חודשים מאז הגשת הערעור. אם אמנם גדול החשש והנזק מביצוע חלק זה של פסק-הדין, הדרך הנכונה היא לבקש להקדים את הדיון בערעור, וסביר להניח שדבר זה היה נעשה ללא שיהוי אם אמנם קיים יסוד לחשש ולנזק האמורים {בש"א 439/90 קופ"ח מכבי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, תק-על 90(1), 514 (1990)}.

ב- ע"א 9047/10 {בנו גרינברג נ' שושנה בן דרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.11)} דובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שבמסגרתו נתקבלה תביעת המשיבה להצהיר כי היא הבעלים של דירת המגורים ברחוב חנקין בחולון (להלן: "הדירה").

בתביעה שהגישה לבית-המשפט המחוזי, המשיבה טענה, כי אחיה המנוח, שהיא יורשתו היחידה, רכש את הזכויות בדירה מהמבקש 1 כבר בשנת 1966 ולכן הזכויות בדירה עברו אליה. עוד טענה המשיבה, כי הסכם המכר שנכרת בין המבקש 1 לבין המבקשים 3-2 בשנת 2006 נכרת בחוסר תום-לב, ולכן זכותה בדירה גוברת, למרות שנרשמה הערת אזהרה על שמם.

בפסק-דינו, קיבל בית-המשפט את שתי הטענות, וקבע, כי אחיה המנוח של המשיבה אכן רכש את הדירה בשנת 1966, וכי זכויותיה גוברות על אלו של המבקשים 3-2, בין היתר, כיוון שהם ידעו על קיומה של העסקה הראשונה והתנהלותם עולה עד כדי פעולה בחוסר תום-לב.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט זה, שבמסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע.

בבקשה לעיכוב ביצוע הועלתה הטענה מפי המבקשים, בין היתר, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי לא העניקה להם עיכוב ביצוע מלא, אלא רק סעד של מניעת דיספוזיציה בדירה לאחר העברתה לידי המשיבה. עוד טוענים המבקשים, כי סכום הערבות שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, הינו סכום בלתי-סביר.

עוד הועלתה הטענה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים שכן אלמלא יינתן עיכוב ביצוע לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לעומת-זאת, המשיבה לא פעלה עד היום למימוש פסק-הדין ולכן לא ייגרם לה נזק במידה ויינתן עיכוב ביצוע.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה קבע כי כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש. בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשים עמדו בנטל זה.

מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, קבע בית-המשפט כי לא שוכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים באופן אשר יש בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע. זאת בין היתר, לאור העובדה שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של מספר חודשים מאז ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי ומאז נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. יוזכר, כי שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה.

עוד קבע בית-המשפט, כי לנוכח נסיבות המקרה, ובייחוד לאור העובדה שהמבקשים אינם משתמשים בדירה כדירת מגורים, מקובלת על בית-המשפט שלערעור מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שלפיה האיזון הראוי בין זכויות הצדדים הוא לחייב את המשיבה להימנע מלעשות דיספוזיציה בזכויותיה, בכפוף להפקדת ערבות מצד המבקשים.

5. עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד

תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי היא זו החולשת על סדרי הדין לעניין עיכוב הביצוע על-פי תקנה זו:

"470. עיכוב ביצוע מהו?

עיכוב ביצוע לעניין סימן זה הוא:

(1) עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;

(3) התליית פעולתה של ההחלטה."

עיכוב ביצוע פירושו, עיכוב השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא, בקבען כי גם עיכוב ביצוע "בכל דרך אחרת" הוא בכלל עיכוב ביצוע, התכוונו התקנות להסמיך את בית-המשפט לעכב גם ביצועם של פסקי-דין כאלה שאינם מבוצעים על-ידי משרד ההוצאה לפועל, כי אם על דרך של כפיה בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט, כגון צווי מניעה וצווי ביצוע בעין, וכן צו ירושה וצו פירוק, ואף "ביצועה" של החלטה שאינה מבוצעת כלל, כגון פסק-דין של הצהרה, אפשר לעכב עד לבירור הערעור, כי הרי זו "התליית פעולתה של החלטה", כאמור בתקנה 470(3) הנ"ל {י' זוסמן בספרו, שם, 864}.

תקנה 470 לתקסד"א מגדירה את מהותו של צו עיכוב ביצוע לעניין "סימן זה" של התקנות. הגבלת חלות צו העיכוב לא באה אלא להדגיש כי מדובר בעיכוב ביצוע אגב ערעור בלבד. אין התקנות מכסות את כל אותם מקרים, בהם גם נדון להלן, בהם סמכות עיכוב הביצוע הורתה בדין עצמו או ששיקול-הדעת של בית-המשפט יונק סמכותו מדינים אחרים ומעקרונות אחרים אשר מצמצמים או מרחיבים את שיקול-דעת בית-המשפט ליתן צווי עיכוב ביצוע. כך למשל, קיימות הוראות דין בהן העיכוב ביצוע הינו אוטומטי, מוחלט ומיידי ללא צורך בכל פניה כלשהי מצד המערער לבית-המשפט.

עיכוב ביצוע משמעו, אם-כן, כל דרך שימוש בפסק-הדין או בהחלטה המעוכבים. פרסום פסק-דין או החלטה, ללא הודעה על דבר עיכובם, משמעו שימוש שלא כדין ובחוסר תום-לב בהליך השיפוטי. שימוש בלתי-ראוי כזה יכול להוות בסיס לתביעת נזיקין לכל צורותיה נגד המפרסם, ויש בה גם משום מעשה של שיבוש הליכי משפט על כל המשמעות החמורה שבכך.

עיכוב ביצוע של פסק-דין אינו מתבטא רק בביצוע או מימושו של סעד אופרטיבי שניתן בו, והוא כולל גם "התליית פעולתה של ההחלטה" {ראה ספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד עיכוב ביצוע - במשפט האזרחי (אוצר המשפט - הוצאה לאור בע"מ, התשס"ג-2002) 26-11 (להלן: "ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם")}.

6. עיקרון היסוד על-פי תקנות סדר הדין האזרחי

תקנה 466 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984, נושאת כותרת "הביצוע לא יעוכב", קובעת כדלקמן:

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים."

ערעור ואף בקשת ערעור במשמע על-פי התקנות.

על-פי תקנה 466 לתקסד"א, אין מעכבים ביצוע. דהיינו, הכלל הוא כי פסק-דין יש לבצע עם הינתנו בערכאה ראשונה {בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מט(3), 258 (1995); ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ, פ"ד מא(1), 713 (1987)}.

בתי-המשפט אף קבעו עיקרון יסוד נוסף והוא כי בית-המשפט לא יעכב ביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי על בעל הדין שהפסיד {ב"ש 216/89 אברהמי קבלן חברה לבניין נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2), 172 (1989)}.

7. הכללים לעיכוב ביצוע

בתי-המשפט והספרות לדורותיהם קבעו שני תנאים מצטברים שקיומם יביא להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בבואו לעכב ביצוע. קביעה זו קיבלה גוונים שונים בדרכי ניסוח התנאים, ולדעתנו קיימת חשיבות לדרך ניסוח זו בבואנו לבחון את יישום התנאים הלכה למעשה.

כדי שבית-המשפט, יחרוג מן הכלל על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי אם יתקבל הערעור יקשה מאוד על המבקש להחזיר את המצב לקדמותו {ע"א 1869/01 כל בו 2000(1990) בע"מ נ' זאב סטבינסקי, תק-על 2001(2), 630 (2001)}.

עיכוב ביצוע יינתן במשורה, ורק לאחר שהוכח בפני בית-המשפט כי אי-היענות לבקשה תגרום נזק בלתי-הפיך, שקשה יהיה לתקנו במידה והערעור יתקבל {ע"א 3754/01 עזבון המנוח מחמד יוסף חלאיילה ואח' נ' עזבון המנוח פאיז מחמד קסום, תק-על 2001(3), 18 (2001)}.

בחינת עיכוב ביצוע אף ללא בחינת טענות הערעור מחמת העובדה כי אם לא יינתן עיכוב ביצוע תסוכל מטרת הערעור {בש"א 5815/01 אשר זרגרי נ' פולאד אמיר פלה ואח', תק-על 2001(3), 386 (2001)}.

העילה העיקרית להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעורו לאחר שבוצע פסק-הדין יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו {ד"ר י' זוסמן, בספרו, 855}.

קיומו של "נזק חמור" מהווה עילה למתן צו עיכוב ביצוע {ב"ש 503/82 משה אלקיים נ' אביבה אלקיים, פ"ד לו(1), 337 (1982)}. כאן אמנם היה עיכוב ביצוע חלקי אך בית-המשפט השתמש במונח "נזק חמור"}.

בבקשה לעיכוב ביצוע, בית-המשפט יבחן: האחד, מה מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעורו, והשני, אם יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין {בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח', פ"ד מה(1), 499 (1991)}.

8. סיכויי הערעור

הכלים העומדים לרשות בית-משפט של ערעור או בית-משפט שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור, בבואו לבחון אם נתקיים התנאי הראשון של קיום "סיכוי ערעור" הינם אחד משנים:

האחד, כתב הערעור - אם הוגש ונספח הוא לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה.

השני, אם טרם הוגש ערעור עומדת בפני בית-המשפט בקשה לעיכוב הביצוע, העובדות המפורטות בה, והנימוקים בשלהם צד עותר לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה, והטענות בעטיין סבור הצד העותר כי יש לו אכן סיכויי בערעור {ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

בהיות נטל השכנוע וההוכחה רובץ על העותר לעיכוב הביצוע נגזרת מכך חובתו לפרט ולהסביר הסבר היטב את טיעוניו נגד פסק-הדין של בית-משפט קמא. יש לציין כי כאשר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע מתבררת בשלבה הראשון, דהיינו בפני בית-משפט שנתן את פסק-הדין שאת עיכובו מבקשים, גדר השיקולים בדבר "סיכויי הערעור" הינו שונה.

מהי רמת ההוכחה או מהו היקף השכנוע בו נושא צד בבואו לשכנע את בית-המשפט כי יש סיכוי לערעור? בתי-המשפט לכל דרגותיהם הטביעו מספר צורות של התייחסות לממדי הנטל ודרכי הוכחתו.

א. "סיכוי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע על סיכוי כלשהו להצלחת ערעורו {ע"א 1828/01 יצחק מונטיליו ואח' נ' יעקב דילו ואח', תק-על 2001(1), 1275 (2001)}.

ב. "סיכוי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע כי יש לו סיכויים טובים בערעורו {ע"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1), 334 (1989)}.

ג. "סיכוי ערעור" משמעו קיומן של טעויות יסודיות היוצרות הסתברות גבוהה כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1), 178 (1990)}.

בתי-המשפט נקטו אם-כן בשלוש רמות של נטל ההוכחה והשכנוע כאשר באו לבחון תנאי זה של "סיכויי ערעור". עם-זאת נראה הדבר שהיות והתנאי העיקרי אותו שוקל בית-המשפט בבואו להכריע בשאלת עיכוב ביצועו של פסק-דין או החלטה, הינו שאלת אפשרות החזרת המצב לקדמותו, בתי-המשפט נטו לבחור בדרך המקילה עם מבקש הביצוע בשאלת החלת התנאי של "סיכויי הערעור".

כלומר, קיומו של סיכוי קלוש לערעור דיו על-מנת להצביע כי המבקש עמד והרים את הנטל המוטל עליו בשאלה זו.

מסקירת הלכות בתי-המשפט בסוגיה זו ניתן לדלות וריאציות שונות בדרכי יישומו של תנאי זה במערכת השיקולים של בתי-המשפט בבואם להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע {אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

א. בהיעדר טעם ראוי על שום מה מתבקש עיכוב הביצוע תידחה בקשה לעיכוב ביצוע {ע"א 1828/01 יצחק (צדוק) מונטיליו ואח' נ' יעקב דיל ואח', תק-על 2001(1), 1275 (2001)}.

ב. כאשר הערעור מושתת על השגות עובדתיות בלבד ייטה בית-המשפט לקבוע כי צד לא עמד בדרישה של קיומו של התנאי של "סיכויי ערעור" {ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ, פ"ד מא(1), 713, 716-715 (1987)}.

ג. בדיון בבקשת רשות ערעור, יבחן בית-המשפט את סיכויי הערעור אף לאור המבחנים המכבידים שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לעניין מתן רשות ערעור בכלל {רע"א 8967/96 קופת החולים המאוחדת נ' נכסי סינדיאנה בע"מ, תק-על 79(2), 590 (1979); בר"ע 6996/96 יהודה זאב נ' זלמה פנינה, תק-על 97(2), 886 (1997); ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 2787/97 אורלי בידוד ולבנים בע"מ נ' א.א. בידוד, תק-על 97(2), 194 (1997)}.

ד. לתנאי של "סיכויי ערעור" אין כל נפקות כאשר "ניתן להחזיר את המצב לקדמותו". ללמדנו, תנאי זה הינו תנאי משני לתנאי העיקרי, לאפשרות החזרת המצב לקדמותו. על-כן, גם אם סיכויי הערעור טובים לא יהא בכך כדי לעכב ביצוע מקום שניתן להשיב מצב לקדמותו {בש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק-על 94(3), 2278 (1994)}.

ה. קיימים מקרים בהם בית-המשפט ידחה בקשה לעיכוב ביצוע כאשר כלל לא חיווה דעתו באשר לסיכויי הערעור. זאת כאשר בית-המשפט הסתפק בבחינת קיומו של התנאי העיקרי הוא "אפשרות השבת מצב לקדמותו" {בש"א 6401/96 קהא סעדיה נ' אביר בראל עורך-דין, תק-על 96(3), 87 (1996)}.

ו. קביעת בית-משפט קמא, שנתן את פסק-הדין, המנתחת את סיכויי הערעור, קלה לתקיפה. בית-משפט של ערעור ינטה להתערב בשיקוליו של בית-משפט קמא בנדון זה {בש"א 6378/96 החברה העירונית לפיתוח נ' י' שיינר ושות', תק-על 96(3), 1264 (1996)}.

ז. מקום שלבית-משפט ספקות ביחס לסיכויי הצלחה, נטייתו תהא, בדרך-כלל, אפילו כאשר מדובר בפינוי דירה, לחייב בתנאים נוספים כתנאי לעיכוב ביצוע {בר"ע (יר') 2282/96 עוזקזדו סימנטוב נ' בנק טפחות, תק-מח 96(3), 1476 (1996)}.

ח. בבודקו את סיכויי ההצלחה בערעור אין בית-המשפט יושב במקומו של בית-משפט של ערעור. כל שעליו לבדוק הוא אם קיים סיכוי לכאורה להצלחת הערעור {בש"א 4460/95 סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ נ' ט' קרטין ושות בע"מ, תק-על 96(3), 1681 (1996)}.

ט. משסיכויי ערעור "אינם מבוטלים" יטה, אם כי לעיתים רחוקות, בית-המשפט להמעיט קמעה בבחינת התנאי השני של אפשרות החזרת המצב לקדמותו {בש"א 5914/95 אברהם יין ואח' נ' יהודה פנחס ואח, תק-על 95(3), 951 (1995)}.

י. גם במקרים בהם לא ניתן להשיב המצב לקדמותו יש משמעות לסיכויי הערעור, אם כי די לעיתים בשלב זה בסיכויים לכאורה {תב"ע (ת"א) נג-12-3084 אליהו סולטן נ' נסים, תק-עב 93(2), 769 (1993)}.

יא. בבחינת סיכויי הערעור יש לבחון "היווצרות סבירות גבוהה" כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1), 178 (1990)}.

יב. כאשר תביעה נדחתה על יסוד עובדות ועדים מהימנים של הצד הזוכה {במקרה כזה בו הוכח כי לא נתקיים שיתוף בין בני זוג}, ונכסים משותפים נפדו בתשלום כספים - יש לומר שסיכויי הערעור הינם קלושים {בש"א 2742/90 שושנה אהרונוב נ' עזבון המנוח אליהו אהרונוב ז"ל, תק-על 90(3), 80 (1990)}.

יג. על צד המבקש עיכוב ביצוע לטעון ולהוכיח את סיכוייו בערעור. משלא עשה כן, בקשתו תידחה ולו מטעם זה בלבד {בש"א 5043/90 ביטון יוסף ומרסדס נ' שמחה ביטון, פ"ד מד(4) 873 (1990); ע"א 6053/99 אברהם ברמץ נ' דני גושן, תק-מח 99(2), 3619 (1999)}.

יד. כאשר שוכנע בית-המשפט כי הגנת צד בבקשת רשות להתגונן הינה הגנת בדים, הרי בתנאים כאלה סיכויי הערעור הינם פרובלמטיים {ב"ש 429/86 בן שושן טלי נ' רפאל בנוליאל, תק-מח 97(1), 865 (1997)}.

טו. רק כאשר לא ניתן להשיב מצב לקדמותו די יהיה בסיכוי קלוש לזכיה בערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע {ע"א 6824/97 יעקב בן שחר (המערער) נ' גיל סוחה ואח', תק-על 98(1), 127 (1998)}.

טז. רק כאשר ברור מיניה וביה מתוך החומר המונח לפני השופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, שאין לערעור כל סיכוי של הצלחה, תידחה בקשה לעיכוב ביצוע מטעם זה בלבד {המ' 25/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לה(2), 360 (1981)}.

על-אף בחינת תנאי זה של "סיכויי הערעור" בנפרד, ברור כי בתי-המשפט, בסיכומו-של-דבר, בחנו אותו באספקלריה של ההלכה היות ושני התנאים העומדים ביסוד שיקול-הדעת של בית-המשפט, לאמור, סיכויי הערעור ואפשרות החזרת המצב לקדמותו, הינם תנאים קומולטיביים ומצטברים. זאת כאשר היחס בין שני התנאים הינו כזה שהתנאי השני, של אפשרות החזרת המצב לקדמתו, הינו הדומיננטי והעיקרי. עם-זאת גם ברור שבהיעדר סיכויי ערעור לחלוטין, בית-המשפט לא יתכבד לבחון את התנאי השני, אלא במקרים נדירים."  {אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

9. אי-יכולת להשיב המצב לקדמותו

תנאי זה הינו התנאי המכריע בעיקר כאשר דנים בעיכובו של פסק-דין של פינוי או סילוק יד. שהרי קיימים מקרים בהם באם בית-המשפט לא יעכב הביצוע, ההכרעה בערעור עשויה להתרוקן מתוכן.

התנאי של "אפשרות השבת המצב לקדמותו" הושתת בפסיקה ובספרות המשפטית על מספר אדנים מרכזיים:

א. "העילה העיקרית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד - להשיב המצב לקדמותו." {י' זוסמן, בספרו, שם, 809}.

ב. כל אימת שקיים חשש סביר, שמא יהיה קשה או בלתי-אפשרי הדבר להחזיר המצב לקדמותו בדרך רגילה ומקובלת או, כי מדובר בנזק העולה בחומרתו או בהיקפו על הנזק שיגרם לצד האחר כתוצאה מאי-ביצועו של פסק-הדין {המ' (יר') 5861/97 יוסף מושל נ' אליהו מלול, תק-מח 97(3), 2142 (1997); י' זוסמן, בספרו, שם, 809}.

ג. זכות המבקש תידחה מפני זכות הצד האחר אם יש ביכולתו להצביע על נזק בלתי-הפיך, או לפחות נזק חמור במידה משמעותית שיגרם לו מעיכוב ביצועו של פסק-הדין {ע"א 4447/96 בניני ישראל נ' רדיו אלחוטי, תק-על 97(4), 664 (1997)}.

ד. בית-משפט לא ייעתר לבקשת עיכוב, אם היה מעניק למבקש בדרך זו את כל הסעד אשר הוא עשוי לקבל בזכותו בערעור, שאילו עשה כן, היתה בקשת העיכוב משמשת תחליף לערעור עצמו {ע"א 5932/97 פולן בע"מ נ' צנה בע"מ, תק-על 97(3), 507 (1997)}.

ה. גם בהתקיים נזקים מיוחדים אין בית-משפט מעכב, אלא על המבקש להראות שמאזן הנזקים והנוחות נוטה בבירור לטובתו {ע"א 4765/97 יצחק כהן נ' יעקב רודיטי, תק-על 97(4), 645 (1997)}.

ו. "בתצהיר המצורף לבקשתו חייב המבקש לפרט את הנסיבות המורות, כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב לו נזק שאין לו תקנה. בית-המשפט לא יסתפק בהצהרתו הסתמית, כי אמנם כן הוא הדבר, ללא פירוט וללא תיאור העובדות" {י' זוסמן בספרו, שם, 667}.

ז. כשכפות המאזנים מעויינות, כך שאין לשלול סיכוי לערעור ושלשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון שהגשת ערעור אינה מעכבת פסק-דין. או בלשון אחר, הנזק העלול להיגרם הינו פחות או יותר דומה כי אז בית-משפט לא יעכב ביצועו של פסק-הדין {ב"ש 894/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3), 525 (1985); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב מחזור שאריות נ' אגריקו, פ"ד מ(3), 825 (1986)}.

ח. מקום שמעשי מבקש עיכוב הביצוע מהווים עבירה פלילית על-פי הדין ייטה בית-המשפט שלא לעכב ביצועו של פסק-הדין {ב"ש 894/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3), 525 (1985); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב מחזור שאריות נ' אגריקו, פ"ד מ(3), 825 (1986)}.

ט. בית-משפט יכול ל"רפא" את מאזן הנזקים בדרך של חיוב המבקש בהנחת ערבויות לשביעות רצון בית-המשפט מצוות תקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי.

י. עיכוב ביצועו של פסק-דין, לא כל שכן בפסק-דין כספי, הוא אמצעי חריג, שיש להגביל את השימוש בו לנסיבות שבהן לא ניתן להבטיח את האינטרסים של הצדדים בדרך מתונה יותר.

יא. טענה כי פסק-דין פוגע בזכויות קנייניות עדיין אינה עילה לעיכוב ביצוע. יש להצביע על נזק שאינו ניתן לתיקון העולה בחומרתו על זה של הצד שכנגד שזכה {ע"א 5932/97 פולן בע"מ ואח' נ' צנה בע"מ ו- 9 אח', תק-על 97(3), 507 (1997)}.

יב. בהיעדר חיוב כספי בפסק-הדין, וכל שקיים הוא הוראה לפיה גובה החיוב ייקבע על-ידי רואה חשבון, לא ינתן עיכוב ביצוע, שכן ברור שלא יגרם כל נזק בשלב המיידי {ע"א 5932/97 פולן בע"מ ואח' נ' צנה בע"מ ו- 9 אח', תק-על 97(3), 507 (1997)}.

הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי במקרים של היעדר אפשרות השבת המצב לקדמותו הוא הפרקטיקה לפיה עיכוב ביצוע ינתן כמעט כדבר שבשגרה במקרים בהם ניתן פסק-דין של פינוי ומבקש העיכוב הינו הדייר.

לאמור, "העילה המרכזית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה - להשיב המצב לקדמותו".

מטעם זה נוהגים בתי-המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשגרה, שאם יפונה המבקש ולאחר-מכן יזכה בערעורו, קרוב לוודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יוכל לחזור אליו. יתר-על-כן כאשר מדובר על מתן הצו כדבר שבשגרה ההתייחסות היתה בדרך-כלל לדייר מוגן בלבד {ב"ש 633/82 רחל כהן נ' דני כוזהינוף, פ"ד לו(3), 678 (1982)} הציטוט מובא מספרו של י' זוסמן אשר צוטט על-ידי בית-המשפט}.

בתי-המשפט ייעתרו לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשיגרה, כאשר הבקשה מתייחסת בעיקר לצווי פינוי שמוצאים נגד דיירים אשר חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליהם. דייר כזה עלול להפסיד את מקום מגוריו, לפני שצו הפינוי נעשה סופי בערעור, והנזק לא יהיה ניתן לתיקון, אם בינתיים יורשה המשכיר להשכיר את הדירה לאחר {ב"ש 736/83 חנה אברהם נ' אליהו נזירי ואח', פ"ד לז(3), 496, 500-501 (1983)}.

לפיכך, כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים, נוטה בית-המשפט, בדרך-כלל, לעכב את הליכי הפינוי עד לתום בירור הדיון בתיק {י' זוסמן בספרו, שם, 859} קל וחומר כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת {רע"א 3613/01 מאיר מיארה ואח' נ' שלמה מרזים ואח', תק-על 2001(2), 313 (2001)}.

יודגש, כי הרוצה להצביע על סטיה מן הכלל שצו ניתן כדבר שבשגרה הנטל להוכיח את הסיבות בעטיין הינו פונה לדחיית בקשת עיכוב ביצוע במקרה של פינוי דייר מוגן או כל פינוי שהוא.

ואכן הכלל לא הוחל באופן אוטומטי והיו מקרים בהם על-אף שמדובר בדייר מוגן בית-המשפט לא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

כאשר נדרש בית-המשפט איזון בין שני נזקים הפיכים, ככלל, הנטיה היא להעדיף נזקו ההפיך של הזוכה בדין על פני נזקו ההפיך של החייב בדין. אולם, כלל זה ניתן לסיוג כאשר מידת ההכבדה על החייב בביצוע פסק-הדין עולה במידה ניכרת על מידת ההכבדה של הזכאי אם יעוכב פסק-הדין. כך, לדוגמה, הם פני הדברים כאשר מתבקש עיכוב ביצוע של פסק-דין המחייב בעל עסק לפנות את עסקו, ובעל העסק מתחייב לשלם לזכאי את שווי דמי השכירות, אותם הוא עתיד לקבל {רע"א 7544/97 מיכאלה אסתר טאוב ואח' נ' "אפרוקי", תק-על 98(1), 392 (1998)}.

כך, ב- רע"א 7682/13 {נביל סעדי נ' שמאלי רביעה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.13)} הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה שלא לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט השלום בחיפה, אשר הורה על-פינוי המבקשים מן הדירה בה הם מתגוררים.

בית-משפט השלום קבע כי מתקיימות שתי עילות לפינוי מכוח סעיף 131 לחוק הגנת הדייר:

האחת, לא שולמו דמי שכירות במשך כשלוש וחצי שנים {סעיף-קטן (1)}, והשניה היא כי המבקשים מנהלים בדירה בית עסק בניגוד לחוזה השכירות {סעיף-קטן (2)}. לפיכך יש לפנות את המבקשים ואת הדיירת מן הדירה. עם-זאת, בית-משפט השלום הורה שלא לפנות את הדיירת - ואותה בלבד - עד יום מותה, בהתחשב בגילה המתקדם ובנסיבות נוספות, וזאת מכוח "סייג הצדק" אשר קבוע בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

על פסק-הדין כאמור הוגש ערעור מפי המבקשים, לבית-המשפט המחוזי. יחד עם הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, שנדחתה. בהחלטת הדחיה הוסבר כי סיכויי הערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום אינם גבוהים.

על ההחלטה כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה, קבע כי בכל הנוגע לערעור על עילות הפינוי, מדובר בעיקרו-של-דבר בערעור על ממצאים עובדתיים. השאלות שעומדות במוקד הן האם פעל בדירה בית עסק בניגוד להוראות החוזה, והאם שולמו דמי שכירות. מדובר בשאלות עובדתיות במובהק ודי בתשובה חיובית לאחת מהן על-מנת להקים עילת פינוי.

בית-משפט השלום קבע, כי המבקשים הפעילו בדירה מתפרה בניגוד להוראות החוזה, ונמנעו מלשלם שכר דירה במשך תקופה ממושכת - למעלה משלוש שנים. מכאן נגזרה המסקנה המשפטית לפיה קמו עילות פינוי. אין להתערב בהערכתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הסיכויים לערער על ממצאים עובדתיים אלו - ועל המסקנות הנגזרות מהם - אינם גבוהים דיים. 

באשר למאזן הנוחות, קבע בית-המשפט כי המאזן איננו נוטה במובהק לטובת המבקשים, באופן שעשוי היה "לחפות" על סיכויי הערעור הנמוכים. המבקשים לא הראו כי אין ברשותם אמצעים לשכור דירה חלופית, או שהפינוי מהדירה יגרום להם נזק כלכלי חמור.

יתירה-מכך, המבקשים עצמם מסבירים כי המשך מגוריהם בדירה יחד עם האם, מכוח צו עיכוב ביצוע, עשוי להקנות להם יתרון משפטי: היה והאם תלך לעולמה - עשויים המבקשים לקבל זכות מגורים בדירה כ"דיירים נדחים", מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הדייר. המשמעות היא שעיכוב הביצוע עלול להקנות למבקשים יתרון משפטי שלא היה להם קודם לכן, ושאף חותר במובן מסויים תחת הכרעת הדין של בית-משפט השלום אשר הורה על-פינויים מהדירה.

אפשרות זו כאמור, מטה את הכף של מאזן הנוחות לטובת המשיבים. אין זה ראוי שעיכוב הביצוע ייתן למבקשים יתרון שלא קיים בידם כיום ושעלול, לשיטתם, להקים להם עילות תביעה חדשות. לכך יש לצרף את המסקנה בדבר סיכויי הערעור.

כך גם ב- רע"א 595/98 {חברת היכלי בידור בע"מ נ' יעקב נתח, תק-על 98(2), 1309 (1998)}, קבע בית-המשפט שעל-אף הכלל שבית-משפט נוטה לעכב את הביצוע בתביעות פינוי, הרי במקרה זה לאור התחייבות המשכיר כי לא תתבצע כל עסקה בדירה ובכך לא תימנע שיבתו של הדייר לדירה אם יזכה בערעור, נדחתה בקשת העיכוב.

אימוץ הפרקטיקה הנ"ל אף למקרים בהם מדובר בפינוי של דיירים בלתי-מוגנים או מסיגי גבול נכשל. בתי-המשפט בחנו כל מקרה לגופו תוך הפעלת "מלאכת איזון הנזקים" ואם זו פעלה לטובת מבקש העיכוב כי אז ניתן צו עיכוב הביצוע.

ב- רע"א 3918/00 {יצחק עובדיה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2), 332 (2000)} קיבל בית-המשפט ערעור על החלטת עיכוב שתנאי בה היה הפקדת כסף מזומן. בית-המשפט קבע כי החלטת הפקדת הכסף כמוה כדחיית הבקשה לעיכוב.

במסגרת הליכים אלה הציע המבקש כי החנות תימכר לצד ג' בסכום של 111,000 דולר ופינויה על ידו ייחסך לאור הסדר שיושג בינו לבין הקונה. הצעה זו נדחתה על-ידי ראש ההוצאה לפועל וניתן צו לפינוי החנות והמבקש משיג על החלטה זו ועל צו פינוי שניתן נגדו במסגרת התובענה שהגיש לבית-המשפט המחוזי.

המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי לעכב את פינויו מהחנות עד למתן הכרעה בתובענה שהגיש. בית-המשפט ניאות לעיכוב הפינוי בכפוף לתנאי כי המבקש ישלם את מלוא חובו למשיבה. הצבת תנאי זה בנסיבות העניין כמוהו כדחיית הבקשה לעיכוב הפינוי, כי אילו היו כספים בהישג ידו של המבקש לצורך תשלום חובו לא היה צורך להיזקק למימוש משכנתא על נכס מקרקעין בבעלותו.

בנסיבות העניין קבע בית-המשפט שלערעור כי יש להניח לצדדים ולבית-משפט קמא לברר את עילת התובענה בלא שיחול בין לבין שינוי דרסטי במצב הקיים - שינוי העשוי לייתר את עיקרה של התובענה שהוגשה על-ידי המבקש. מכך מתבקש לעכב את ביצוע הפינוי בלא להתנותו בתנאי השקול, למעשה, כדחיית בקשת העיכוב.

לאור כך, קיבל בית-המשפט את הבקשה לעכב את ביצוע פינויה של החנות בלא להתנות את העיכוב בהפקדת ערובה, וזאת עד למתן הכרעה בהליך העיקרי הנדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

ב- רע"א 1605/09 נעמי בינסקי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.09)} עוכב ביצוע מימוש משכון על דירת המבקשים עד לבירור תביעתם העיקרית, אף-על-פי  שסיכויי התביעה אינם גבוהים, מאחר שטענות המבקשים טרם זכו להתייחסות לגופן, מאחר שהן לא הועלו בשיהוי, ומאחר כי דובר בדירת מגורים אשר מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

בגדרה של בקשת רשות הערעור עתרו המבקשים לסעד זמני, שיאסור על-פינויים מדירתם. ביום 19.2.2009 נעתר בית-משפט {כב' השופט ח' מלצר} לבקשה, ונתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת. זאת, בכפוף להפקדת 30,000 ש"ח, ולמתן התחייבות עצמית על-ידי המבקשת.

בית-המשפט קיבל את הערעור והעניק סעד זמני של עיכוב ביצוע מימוש המשכון עד לבירור תביעתם העיקרית של המבקשים בקבעו כי בבוא בית-המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים:

האחד, האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית.

השני, מאזן הנוחות בין הצדדים - האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש.

בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת {רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ברוך לוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.09)}.

בעניין דנא קבע בית-המשפט כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם העיקרית אינם מן הגבוהים. זאת, עקב לשונו המפורשת של שטר המשכנתה בעניין הבטחת חובות החברה, ולאור החזקה לפיה החותם על מסמך מכיר את תוכנו.

אמנם באופן עקרוני חזקה זו ניתנת לסתירה, אך בבקשה כאמור לא הובאו ראיות שבכוחן לסתור החזקה. טענת המבקשים 1 ו- 2, לפיה לא ידעו כי שטר המשכנתא עליו חתמו מבטיח גם את חובותיה של החברה, נטענה בפניי בעלמא. מקריאת כתב התביעה עולה, כי המבקשים טוענים שלא היו מיוצגים על-ידי עורך-דין במעמד החתימה, וגם בעובדה זו, כשלעצמה, אין בהכרח כדי לסתור את החזקה האמורה. יחד-עם-זאת, העניין מצריך בירור שאינו אפשרי בהליך של בקשת רשות ערעור, ומקומו להיעשות בערכאה הדיונית. כן נדרשת בחינת טענת המבקשים, לפיה כוונתם היתה לחתום על ערבות להלוואה ספציפית, ואפשר גם שנדרשת בחינת טענתם, לפיה לא הוסברה להם משמעות הוויתור על הזכות לדיור חלופי. באשר לעסקת המכר ייאמר, כי על פניו היא עומדת בסתירה לאיסור המפורש בשטר המשכנתה על מכירת הנכס. אולם, עסקת המכר ומעמדה אף הם עניין לערכאה הדיונית לענות בו.

באשר למאזן הנוחות קבע בית-המשפט, כי הוא נוטה בבירור לטובת המבקשים. מדובר בנכס המשמש, על-פי המבקשים, כדירת מגורים לארבעתם ולילדיהם של המבקשים 3 ו- 4. מעבר לקושי בעצם הפינוי, מימוש הנכס עלול להקשות על השבת המצב לקדמותו, אם תתקבל בסופו-של-יום תביעתם העיקרית של המבקשים. יודגש, כי מכיוון שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, הדרישה לעילת תביעה ממשית מתמתנת.

ב- בש"א 1802/98 {מוסדות אבן חיים נ' דהן דוד ו- 91 אחרים, תק-על 98(2), 326 (1998)} המבקשים הינם מוסד לחינוך תורני בפרדס-חנה ומנהלו. המוסד מונה כ- 20 תלמידים, מחציתם תלמידי גן. עד לחודש אוגוסט 1997 התקיימו הלימודים במוסד בבית פרטי. בסמוך לחודש אוגוסט 1997 עברו תלמידי המוסד ללמוד בשלושה קרוואנים שהוקמו על מגרש בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בסמיכות קרובה לשכונת מגורים חילונית חדשה של בתים צמודי קרקע - נווה רותם (להלן: "המגרש"). הקרוואנים הוקמו על-סמך רשות שניתנה על-ידי מזכיר המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור (להלן: "המועצה") בהסתמך על החלטת המועצה להקצות למוסד שטח כלשהו בתחום המועצה. החלטת המועצה בוטלה כעבור שישה חודשים. ברם, המבקשים לא פינו את המגרש.

משכך, פנו 92 מתושבי נוה רותם (המשיבים 1) לבית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד המינהל, המועצה והמבקשים בגדרה תבעו להוציא צו לסילוק יד המבקשים מן המגרש. בתשובה לעתירה תמכו המועצה והמינהל בעותרים. המינהל טען כי לדידו המבקשים הינם פולשים ואילו המועצה הסתמכה על החלטתה השניה.

בית-המשפט המחוזי קיבל את העתירה והורה למבקשים לפנות את המגרש ולהוציא את הקרוואנים שהציבו בו.

לבקשת המבקשים הורה בית-המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק-הדין למשך 90 יום. המבקשים שאיחרו בהגשת הערעור, הגישו בקשה להארכת המועד. בקשתם נענתה, והערעור וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין הוגשו באותו יום. בבקשתם לעיכוב טענו המבקשים, כי סיכויי הערעור טובים, וכי בנסיבות אלה עיכוב הביצוע מתחייב ממאזן הנוחות בינם לבין המשיבים.

על ההחלטה כאמור הוגש ערערו לבית-המשפט העליון.

בדחותו את בקשת העיכוב קבע בית-המשפט שלערעור, כי בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. שכן, ההנחה היא כי פסק-הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון. על-כן, הכלל הוא כי פסק-דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואילו הסמכות המסורה לבית-המשפט לעכב ביצועו של פסק-הדין תופעל, ככלל, אך כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו אם פסק-הדין מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו.

במקרה הנדון, לא זו בלבד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם יזכו המבקשים בערעורם, אלא גם כי מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב הביצוע. שכן, מן הממצאים שנקבעו בפסק-הדין ואף מתשובת המינהל עולה כי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עלול לגרום למשיבים שזכו במשפט נזק העולה, או למיצער השווה, לנזק שישאו בו המבקשים שהפסידו במשפט כתוצאה מביצוע פסק-הדין.

ככלל, במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמתו מאזן הנוחות אינו רלוואנטי. אם יצליח המערער בערעורו יבוצע פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים. ואילו קשיי המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסק-הדין מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון, וההכבדה עליו אינה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- רע"א 1527/03 {אריה ניגרי נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2003(2), 3327 (2003)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיה נדחתה בקשת המבקשים לקבל סעד זמני של עיכוב ביצוע פינוי דירת המבקש 2 במסגרת הערעור על החלטת בית-משפט השלום.

בית-המשפט נענה לבקשה לעיכוב ביצוע ודן בבקשה כאילו הוגש ערעור בקבעו כי פינויים של המבקש 2 ורעייתו מדירת מגוריהם יגרום להם נזק קשה, שספק אם ניתן יהיה לרפאו במידה שיתקבל ערעורם. המבקש ורעייתו הינם קשישים בעלי הכנסות צנועות ביותר, המבקש 2 הינו ניצול שואה ונכה צה"ל קטוע רגל ופגוע ריאות, ומצבה הנפשי של רעייתו, אשר לקתה במחלת הסרטן, מעורער.

הדירה נשוא צו הפינוי היא נכסם היחיד של בני הזוג, ומכאן שקיים חשש כי אם יפונו ממנה הם ימצאו את עצמם ללא קורת גג. נזק זה עולה על הנזק הכלכלי שעלול להיגרם למשיב אם לא יוכל לממש את הדירה עד למתן החלטה בערעור, החלטה, אשר אין ספק כי בית-המשפט קמא ייעשה כמיטב יכולתו לתתה במהרה.

ב- ת"א (ת"א) 17910-04-12 נסים דני זילברשלג נ' בנק משכן - בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.12), דובר בבקשה למתן צו זמני כנגד המשיב ולפיו יעוכבו הליכי מימוש משכנתא בתיק הוצל"פ שפתח המשיב כנגדם, בקשר לבית מגוריהם, אשר הזכויות בו מושכנו לטובת המשיב.

הטענה המרכזית אשר בפי המבקשים, הן בבקשה בטענת "פרעתי" והן בבקשה כאמור, הינה כי המשיב התחייב כלפיהם להמיר הלוואת גישור (הלוואת "בלון") שהעניק להם.

לטענת המבקשים, התחייבות זו קיבלה ביטוי כתוב במסמכי הלוואת הגישור כאמור, הן במסמך הקרוי "גילוי נאות" והן ממסמך הקרוי "לוח סילוקין". עוד לטענתם, בחלוף המועד שנקצב לפירעון הלוואה הגישור כאמור, ארבע שנים, התעלם המשיב מהתחייבותו הנטענת והגיש את הבקשה למימוש המשכנתא על בית מגוריהם. 

בית-המשפט בהיעתרו לבקשת המבקשים ליתן צו זמני כמבוקש על ידם, אם כי בכפוף להפקדת ערובה משמעותית לנזקי המשיב כתוצאה מהצו הזמני, קבע כי על-מנת לבחון האם יש מקום ליתן צו מניעה זמני כמבוקש על-ידי המבקשים, יש לבחון בהתאם לפסיקה הנוהגת בעניין זה שני עניינים מרכזיים: האחד, קיומה של עילת תביעה. השני, מאזן הנוחות. כמו-כן, יש לבחון האם הבקשה הוגשה בתום-לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין.

בית-המשפט קבע כי בהתאם לתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על המבקש סעד זמני לשכנע בדבר קיומה לכאורה של עילת תביעה.

בעניין דנא בשלב זה של הבקשה לסעד זמני, סיכויי התובענה נמוכים ואף למטה מכך, אם כי לא אפסיים.

תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה לבחון את "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני...".

יש לבחון האם ניתן לפצות את התובע בכסף מקום שלא יינתן לו  הסעד הזמני, ומנגד, מהו הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד המבוקש ולבסוף תידחה התובענה. לפיכך, קיימת מעין "מקבילית כוחות" בכל הנוגע ליחס שבין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות, דהיינו, משזה נוטה באופן בולט לטובת בעל דין אחד, יש בכך כדי לחפות על חולשה בעניין הזכות לכאורה.

מכירת בית מגורים של אדם ו"זריקתו" לרחוב הינה צעד קשה, והנזק שנגרם לאותו אדם מובנה בעצם האקט של מכירת ביתו בהוצאה לפועל ואין צורך להסבירו.

יחד-עם-זאת, ברי כי יש לבנק זכות קניינית מובהקת לממש את המשכנתא ולקבל את ההלוואה שהעניק ללקוחו. לזכות זו מצטרף גם האינטרס הציבורי לכך שבנקים ייפרעו מלקוחותיהם את ההלוואות שלא משולמות להם, שכן העמסת קשיים על הבנקים במימוש משכנתאות עלולה לגרום לכך שמי שישלם את המחיר של קשיים אלו יהיו בסופו-של-דבר הלקוחות, שיאלצו לשלם ריבית גבוהה יותר.

אכן, על בית-המשפט לנהוג ב"עדינות וברכות" בהליכים המביאים אדם להתפנות מביתו. ברור גם כי משנמכר בית מגורים, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

המבקשים טענו, בעלמא, כי נזקם גדול מנזקו של המשיב אם לא יינתן צו זמני זמני. אולם לא הוצגה בפני בית-המשפט כל ראיה, אפילו לא אמירה סתמית של המבקשים, מהו שוויו של בית המגורים. יתרת ההלוואה למשיב הינה כ- 1.5 מיליון ש"ח. אין לדעת את שווי בית המגורים ביחס לסכום יתרת ההלוואה כאמור, כך שאין כל ראיה אודות נכונות טענת המבקשים בהקשר זה.

באשר לתום-ליבם של המבקשים ושיקולי יושר קבע בית-המשפט כי אמנם, גירסת המבקשים בדבר התחייבות המשיב מעוררת קשיים ניכרים. יחד-עם-זאת, לא שוכנע בית-המשפט כי הם נעדרי תום-לב ברמה כזו שמובילה להימנעות ממתן הסעד המבוקש מחמת היעדר תום-לב. נכונים הדברים גם בכל הקשור לשיקולי יושר וצדק.

בסופו-של-דבר, בשקלול כל האמור קבע בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, אם כי לא באופן מובהק וקיצוני. לכך הוסיף את סיכויה הנמוכים של התובענה ועל-כן קבע כי יש להיעתר לבקשת המבקשים ליתן צו זמני כמבוקש על ידם, אם כי בכפוף להפקדת ערובה משמעותית לנזקי המשיב כתוצאה מהצו הזמני.

10. הפסיקה הכירה בכך שמאזן הנוחות נוטה לעיתים קרובות לטובת בעל דין שמבקש שפינויו מדירת מגוריו יעוכב שכן מדובר בצעד קשה ובלתי-הפיך

ב- תא"ק (כ"ס) 9212-09-14 {מורן סקה נ' מ.ר. אליהו השקעות, תק-של 2015(4), 25784 (24.10.2015)} נפסק בפני כב' השופט רונן פלג כדלקמן:

"החלטה

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין אשר ניתן ביום 29.09.15.

2. להלן פירוט השתלשלות העניינים בתובענה:

א. המשיבים הגישו כנגד המבקשים כתב תביעה בסדר דין מקוצר, לסעד של פינוי וסילוק יד ממקרקעין המצויים ברחוב בן יהודה בכפר סבא.

ב. בהחלטת בית-המשפט מיום 9.06.15, הותנתה הרשות להתגונן מפני התביעה בהפקדת מזומן או ערבות בנקאית בקופת בית-המשפט בסך של 120,000 ש"ח, וזאת עד לא יאוחר מיום 09.07.15.

בהחלטה הובהר, כי ככל שלא יופקד הסך הנ"ל במועד, הרי שהבקשה למתן רשות להתגונן תידחה ולא יינתן היתר למבקשים להתגונן מפני התביעה.

ג. המבקשים לא הפקידו את סך הפיקדון במועד. כפועל יוצא נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן וביום 12.07.15 ניתן פסק-דין לטובת המשיבים.

ד. בהמשך לכך הוגשה בקשת המבקשים-לביטול פסק-הדין, בטענה שההחלטה המקורית מיום 09.06.15 לא הגיעה לעיונם.

ה. החלטת בית-המשפט מיום 22.08.15 ביטלה את פסק-הדין מיום 12.07.15 מתוך חובת הצדק. המועד האחרון להפקדת הפיקדון כתנאי למתן הרשות להתגונן נקבע ליום 21.09.15.

ו. המבקשים הגישו ביום 16.09.15 בקשה להפחתת הפיקדון לסך של 20,000 ש"ח ובקשתם נדחתה.

ז. המבקשים לא הפקידו את סך הפיקדון, כך שביום 29.09.15 נדחתה בקשתם למתן רשות להתגונן וניתן כנגדם פסק-דין.

3. בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין נטען בתמצית כך:

א. סך הפיקדון שנקבע בהחלטת בית-המשפט הוא סך גבוה, אשר ידם של המבקשים לא משגת. החלטת בית-המשפט מציבה בפני המבקשים מחסום דיוני וזאת בניגוד להלכה הפסוקה.

ב. קביעת סך העירבון הגבוה סותרת את זכויות היסוד של המבקשים וסוגרת בפניהם את שערי בית-המשפט מחמת עוניים בלבד.

ג. שניים מהמבקשים הם אסירים משוחררים, העובדים למחייתם כמוכרים בשוק ירקות בשכר זעום. אמם, המבקשת 1, היא אישה חולה ומובטלת, המוכרת לרשויות הרווחה.

ד. המבקשים מתגוררים בתוך מכולות משאית המוצבות בקרקע חקלאית. סילוקם מהמקום יביא לתוצאה קשה של השלכתם לרחוב ללא תנאי קיום מינימליים.

ה. גרסת המבקשים בדבר זכויותיהם במקרקעין נשוא כתב התביעה לא נסתרה והדרך להוכיחה פתוחה בפניהם. המבקשים מצויים בקרקע בידיעת ובהסכמת המשיבים, לרבות המבקשת 3 באמצעות מנהלה.

ו. סיכויי הערעור של המבקשים אינם מבוטלים והנזק שייגרם להם כתוצאה מאי קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין גבוה לאין ערוך מנזקי המשיבים, בשים-לב לכך שבמקרקעין אין בתי מגורים והתחלות בניה.

4. בתגובת המשיבים לבקשה נטען כך:

א. המבקשים הם בני משפחה אשר פלשו לקרקע לא להם, התמקמו בה ומסרבים להתפנות ממנה. במענה לתביעה שהוגשה לסילוקם הוגשה בקשת רשות להתגונן, הנתמכת בתצהירה של המבקשת 1, שכעת נטען כי היא סובלת ממחלת נפש.

ב. הגנתם של המבקשים לא נתמכה בשום ראיה וכל מבוקשם הוא למשוך זמן, מתוך אמונה שהמשיבים לא יצליחו להיפרע מהם בסופו-של-יום דמי שכירות ראויים ודמי פינוי.

ג. טיעוניהם של המבקשים הם טיעוני שקר. המבקשים טוענים לחוסר כל, אך נמנעים מפירוט הרכוש שבבעלותם, הכולל משאיות ושווה עשרות מונים יותר מסך ההפקדה.

ד. המבקשים טוענים לזכויות היסוד שלהם, תוך התעלמות מזכויות היסוד של המשיבים בגין בעלותם בקרקע.

ה. אין שום בסיס לטענת המבקשים, כי הם יושבים בקרקע מכוח הסכמת מי מהמשיבים. הראיה כי לפני מספר שנים כבר הוגשה תביעת פינוי קודמת כנגד אבי המשפחה וניתן כנגדו צו פינוי, אשר לא כובד עד היום.

ו. למבקשים אין סיכוי רב להצליח, מן הטעם שהגנתם מסתמכת על תצהיר בעלמא, שיומם כבר ניתן להם במסגרת תביעת הפינוי כנגד אבי המשפחה ושאין להם הגנה אמיתית מפני התביעה.

דיון והכרעה

5. בקשת המבקשים מוגשת בהסתמך על הוראות תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הקובעת כך:

"בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה."

6. הכלל הוא שהגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין (תקנה 466). על המבקש להורות על עיכוב ביצוע לעמוד בשני תנאים מצטברים - סיכויי ערעור טובים ומאזן נוחות הנוטה לטובתו. ב- רע"א 8317/06 ישי טהוליאן ואח' נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.07), נקבע כך (בעמ' 6):

"המשוכה הראשונה אותה נדרש המבקש לעבור - הוכחת סיכוי לזכות בערעור - אינה גבוהה. אין בית-המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע נכנס לעובי הקורה ודי בכך שישתכנע כי הערעור אינו משולל יסוד (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.00), פסקה 9, כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). עם-זאת יוער, שככל שסיכויי הערעור נחזים לגבוהים יותר יוקל הנטל המונח על כתפי מבקש העיכוב בעניין מאזן הנוחות (שם, פסקה 10). מכל מקום, השיקול המרכזי בעת בחינתה של הבקשה לעיכוב ביצוע הינו זה של מאזן הנוחות (ע"א 8380/06 הנ"ל, פסקה 9 והאסמכתאות שם)."

7. אשר לסיכויי הערעור, הרי שכאמור אין מקום לבחון אותם לעומק בשלב זה, מקל וחומר כאשר הבקשה מובאת לפתחו של המותב אשר פסק את פסק-הדין. עם-זאת, מן הראוי לציין כי בהחלטה מיום 09.06.15, אשר התנתה את מתן הרשות להתגונן בהפקדת הסך שנקבע, בית-משפט זה ציין כי סך ההפקדה מבטא את הספקות הכבדים המתעוררים על פני הדברים ביחס לטענות המבקשים.

8. אשר למאזן הנוחות, שהוא השיקול העיקרי אשר יש לשקול בשלב זה, הכלל הוא שמאזן הנוחות ייטה בדרך-כלל לטובת מבקש עיכוב ביצוע, אשר פסק-הדין הורה על-פינויו ממקרקעין שבו הוא מתגורר. כך ב- ע"א 254/07 משה לפיד נ' אלישבע סמואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.11), בעמ' 8):

"כמו-כן, הפסיקה הכירה בכך שמאזן הנוחות נוטה לעיתים קרובות לטובת בעל דין שמבקש שפינויו מדירת מגוריו יעוכב שכן מדובר בצעד קשה ובלתי-הפיך. לפיכך, נראה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, ובייחוד לטובת המבקש 1, אשר מתגורר בדירה וצפוי לאבד את קורת גגו במקרה שבקשת עיכוב הביצוע תידחה."

9. הדברים נכונים גם לענייננו. המבקשים מתגוררים במקרקעין, בתנאים כאלה או אחרים, ויש להניח שפינויים מהמקום לא יאפשר את החזרת המצב לקדמותו, אם בסופו-של-יום יתקבל ערעורם. לשיקול זה מצטרפת העובדה, שבמקרקעין נשוא התביעה אין בתי מגורים של המשיבים ואין התחלות בניה.

10. לפיכך אני מורה על קבלת הבקשה ועל עיכוב ביצועו של פסק-הדין. תוקפה של החלטה זו יפקע אם לא תוגש הודעת ערעור על פסק-הדין ולחילופין אם תינתן החלטה אחרת על-ידי ערכאת הערעור.

11. בנסיבות העניין איני רואה לנכון להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדה כספית או לחייב בהוצאות הבקשה."

11. אין לומר שפסק-דין המורה על-פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק-דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי"

ב- עע"מ 6417/15 {אנדרי דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2015(4), 2614 (22.10.2015)} נפסק בפני כב' השופט ס' ג'ובראן כדלקמן:

"החלטה

1. במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיא ו' מרוז) ב- עת"מ 52055-09-14 מיום 09.07.2015, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינו עיכוב צו הפינוי שהוצא להם במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 20-11286-04-6 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), ואשר המועד לביצועו קבוע ליום 27.10.2015 (להלן: "צו הפינוי").

רקע והליכים

2. הדירה מושא הליך הערעור היא דירה המיועדת לדיור ציבורי, וממוקמת ברחוב אבא אחימאיר בעיר לוד (להלן: "הדירה"). בשנת 1979 הדירה הושכרה על-ידי המשיבה 2 (להלן: "עמידר") לאחיה של המבקשת 2, ובמועד כלשהו בין השנים 1979 ל- 1984, עבר אביה (להלן: "המנוח") להתגורר עם האח בדירה. האח עזב את הארץ בשנת 1984, ואילו המנוח המשיך לגור בדירה עד לפטירתו ביום 01.11.2002. בשנת 1992, עברו גם המבקשים וילדיהם להתגורר בדירה יחד עם המנוח. המבקשים מתגוררים בדירה עד היום, ואילו ילדיהם בגרו ועזבו זה מכבר.

3. עמידר ראתה במבקשים ובמנוח פולשים, להם אין זכות להתגורר בדירה, ודרשה מהם בשנת 1998 לפנות את הנכס. משסירבו המבקשים להתפנות, הגישה עמידר תביעה לפינוי הדירה לבית-משפט השלום ברמלה ב- ת"א 3398/01. ביום 13.10.2004, בית-משפט השלום (כב' השופט ז' ימיני) קבע כי למנוח לא היתה זכות שכירות מוגנת בדירה ובהתאם אין כל זכות בה למבקשים, ועל-כן הורה להם לפנות את הדירה עד ליום 31.01.2005. כן הורה בית-משפט השלום למבקשים לשלם דמי שכירות ראויים למשיבים, על תקופת מגוריהם בדירה. למימושו של פסק-דין זה, נפתח תיק ההוצל"פ והוצאה למבקשים התראה לפני פינוי, אולם בפועל נדחה מועד פינויים של המבקשים מהדירה פעמים רבות, משך כעשור. במהלך תקופה זו, הגישו המבקשים מספר בקשות להכיר בהם כזכאים לזכויות בדיור הציבורי ולהתיר להם להמשיך לגור בדירה, אולם בקשות אלה נדחו.

4. ביום 17.02.2014, החליטה ועדת האכלוס העליונה של המשיב 1 (להלן: "הוועדה") לדחות את בקשת המבקשים להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. עם-זאת, ולפנים משורת הדין, הוצע להם כי יועברו ליחידת דיור מוגן או כי יזכו להשתתפות בשכר דירה חלופית בסך של 1,500 ש"ח לחודש למשך שנה, אם יפנו את הדירה. המבקשים סירבו להצעה זו, בנימוק שיחידת הדיור בבית דיור מוגן ברחוב יוברט המפרי בעיר לוד - שהוצעה להם על-ידי המשיבים - אינה מתאימה לצרכיהם. חלף ההצעה, הגישו המבקשים ביום 30.04.2014 בקשה כי הוועדה תדון מחדש בבקשתם כוועדת חריגים, לאור נסיבותיהם המיוחדות, והבקשה נדחתה על-ידי אגף האכלוס במשיב 1 ביום 25.06.2014. המבקשים הגישו בקשה נוספת ביום 09.07.2014 וגם זו נדחתה.

5. בעקבות החלטות הוועדה, הגישו המבקשים ביום 22.09.2014 את עתירתם לבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובה ביקשו כי המבקשת 2 תוכר כדיירת ממשיכה לה זכויות לגור בדירה, ולחלופין כי ייקבע שלמבקשים זכות לרכוש את הדירה במסגרת מבצע "מכר דירה" בסכום של 90,000 ש"ח, כפי שלטענתם סוכם עם המשיבים לפני שהאחרונים חזרו בהן מהסיכום באופן חד-צדדי. לחלופי חילופין, ביקשו כי בית-המשפט לעניינים מינהליים יורה לוועדה לדון בעניינם של המבקשים כוועדת חריגים מיוחדת. במסגרת הדיונים בעתירה, הוציא ביום 26.10.2014 בית-המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא א' יעקב) צו ביניים המורה כי המבקשים לא יפונו מהדירה עד להחלטה אחרת.

6. ביום 09.07.2015, דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים את העתירה על כל חלקיה, מחמת שיהוי קיצוני בהגשת העתירה, 13 שנים לאחר שהחליטה הוועדה בפעם הראשונה לדחות את בקשתם להכיר בזכותם לדיור ציבורי. גם לגופו של עניין, בית-המשפט לעניינים מינהליים מצא כי בצדק קבעה הוועדה שלמבקשים אין כל זכויות בדירה, וכי מגוריהם בדירה שנים רבות אינם מקנים להם זכות יש מאין. עוד נקבע כי בשום שלב לא נוצרה התחייבות של המשיבים למכור למבקשים את הדירה, וכי בכל מקרה היתה ההצעה מותנית בסילוק חובם של המבקשים בגין דמי השימוש הראויים בדירה לאורך השנים.

7. בהמשך לפסק-דין זה, נשלח למבקשים ביום 12.08.2015 צו הפינוי במסגרת תיק ההוצל"פ, אשר ביצועו נקבע כאמור ליום 27.10.2015. על פסק-הדין הוגש הערעור מושא ההליך העיקרי, ובמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני שלפניי.

הבקשה

8. בבקשה שלפניי, מבקשים המבקשים כי אורה על ביטול צו הפינוי ועל עיכוב פינויים מהדירה, עד להכרעתו של בית-משפט זה בערעורם במסגרת ההליך העיקרי. לשיטת המבקשים, מאזן הנוחות בבקשתם נוטה בבירור לטובתם, שכן הדירה מושא הערעור היא דירת מגוריהם, ופינויים מהדירה משמעותו פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות והותרתם ללא קורת גג. לחיזוק טענתם, המבקשים מפנים לפסיקת בית-משפט זה, על-פיה הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שעניינו סילוק יד במקרקעין, ובלבד שיראה המבקש כי הערעור אינו משולל יסוד או נעדר סיכוי. לעמדת המבקשים, סיכויי ערעורם עולים על רף זה, ועל-כן מצדיקים את ביטול צו הפינוי. כמו-כן, הם טוענים כי האינטרס של המשיבים בפינוי - מתן דיור ציבורי לאלו המוכרים כזכאים לכך - הוא בעל משקל מצומצם, משום שהדירה ממוקמת בשכונה מוכת פשע, ועל-כן לא יהיה לה ביקוש בקרב הזכאים לדיור ציבורי.

9. מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, סיכויי הערעור נמוכים, שכן עתירתם של המבקשים נדחתה על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים הן מחמת שיהוי חמור והן לגופה, וגרסתם בדבר קיומה של זכות בדירה למבקשת 2 נדחתה עוד קודם לכן בבית-משפט השלום. כמו-כן, המשיבים מדגישים כי הצעתם - לספק למבקשים דיור חלופי בצורת יחידת דיור מוגן או השתתפות בשכר דירה אחרת בגובה של עד 1,500 ש"ח לחודש למשך שנה - עומדת בעינה, ועל-כן במידה ויפונו מהדירה הם לא יוותרו ללא קורת גג. לגישת המשיבים, בהצעתם החלופית, לצד העובדה שמדובר בדירה המיועדת לדיור ציבורי והמבקשים מונעים מהמשיבים לממש את ייעודה, יש להטות את מאזן הנוחות לטובתם.

דיון והכרעה

10. לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים, ובפסקי-דינם של בית-המשפט לעניינים מינהליים ובית-משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11. הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יינתן סעד זמני המנוגד להכרעתה של הערכאה הדיונית, או מעכב את ביצועו של פסק-דינה. בבואו של בית-המשפט לשקול האם להיעתר לבקשה לסעד זמני או לבקשה לעיכוב ביצוע, עליו להשתכנע - ונטל השכנוע מוטל על המבקש - כי סיכויי הערעור טובים, וכי קיימת תשתית איתנה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ראו: עע"מ 336/13 סופרבוס ושות' נ' משרד התחבורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.13), פסקאות 9-7 והאסמכתאות שם). יוער כי במקרה שלפניי, צו הפינוי שביטולו מתבקש לא הוצא במסגרת ההליך עליו מוגש הערעור, אלא במסגרת תיק ההוצל"פ. אולם, היות שצו הפינוי הוא למעשה המשך ישיר של פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, ומהווה יישום שלו, הרי שמבחינה מהותית הצו הוא חלק מנושא הערעור.

12. צודקים המבקשים בטענתם, לפיה כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונו של המבקש, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, וזאת מאחר וקיים חשש שמימוש פסק-הדין יהיה בלתי הפיך (ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.15), פסקה 8). עם-זאת, אין לומר שפסק-דין המורה על-פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק-דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק-דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות (וראו: ע"א 1796/14 חלילה נ' נפתלי נשר, עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.14), פסקה 11 והאסמכתאות שם).

13. במקרה שלפניי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי סיכויי הערעור הם נמוכים, במידה המאזנת את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות - הנובעת משכך שמדובר בדירת מגורים - וזאת משום שקביעותיו של בית-המשפט לעניינים מינהליים אותן המותקפות בערעור מבוססות ומנומקות. ראשית, עתירתם של המבקשים-לבית-המשפט לעניינים מינהליים הוגשה שנים רבות לאחר ההחלטה הראשונה של המשיב 1 לדחות את טענתם כי קיימות להם זכויות דיור מוגן וזכויות ממשיכים בדירה, ולאחר ההחלטה הראשונה לדחות את בקשתם להכיר בהם כזכאים לדיור ציבורי ולמגורים בדירה. אכן נראה כי התקיים שיהוי משמעותי ולא מוסבר בהגשת העתירה, שכן אין הבדל ממשי בין החלטת הוועדה מיום 17.02.2014, נגדה עתרו המבקשים, לבין ההחלטות הקודמות בבקשותיהם. שנית, בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים נקבע כי בקשת המנוח להכרה בזכאותו לדיור ציבורי נדחתה בחודש יולי 2000, וכי הזכות שהוכרה על-ידי עמידר, לפנים משורת הדין, היא אך זכות לדירה חלופית קטנה יותר, בתנאי שיחזיר את הדירה - ולמבקשים לא יכולה לקום מכך זכות בדירה. כמו-כן, לא נראה כי יש ממש בטענותיהם של המבקשים כי המשיבים התנהלו בחוסר תום-לב או תוך הסתרת מידע לאורך השנים, שכן נדמה כי מהנתונים עולה בבירור שהמשיבים התנהגו עם המבקשים לפנים משורת הדין, הן בדחיות רבות של מועד פינויים מהדירה, והן בהצעת פתרונות חלופיים למבקשים. על-כן, אני מוצא שסיכויי הערעור פועלים לחובתם של המבקשים.

14. כמו-כן, יש צדק בטענת המשיבים, לפיה הצעתם החלופית למבקשים - לקבל יחידת דיור מוגן אשר תתאים לצרכיהם - מפחיתה במידה מסויימת את הנזק העשוי להיגרם למבקשים מפינויים מהדירה. משמעות הצעה זו היא שהמבקשים לא ייוותרו ללא קורת גג כאשר יפונו מהדירה, בעוד הדירה תוכל לשמש למטרתה המקורית - דיור ציבורי. כמו-כן, אף אם יתקבל בסופו-של-יום ערעורם של המבקשים ותוכר זכותם בדירה, לא ייוותרו המבקשים כשידיהם על ראשם, שכן אף אם תועבר הדירה לדיירים אחרים, יוכלו המשיבים לספק דירה חלופית שוות ערך למבקשים ממאגר הדירות בבעלותם. משכך, אני סבור כי אף מאזן הנוחות בנסיבות העניין שלפניי אינו נוטה לטובתם של המבקשים, באותה מידה כמו במקרה טיפוסי של פינוי דירת מגורים.

15. עם-זאת, מצאתי כי יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי בחודשיים, כדי לאפשר למבקשים להתארגן לקראת פינויים מהדירה, כמו גם למצות את המגעים עם המשיבים לקבלת יחידת דיור חלופית המתאימה לצרכיהם, בתמורה לפינוי הדירה.

16. סיכומם-של-דברים, הבקשה נדחית, אך יחד-עם-זאת, וכאמור לעיל, המועד לביצוע צו פינוי המבקשים מהדירה יהיה ביום 25.12.15."