פרק ג': תשלום בשווה כסף - סעיף 3 לחוק

1. הדין

סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"3. תשלום בשווה כסף

מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק משכר עבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהוא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק."

2. כללי

חלק מהתשלום יכול להיעשות בשווה כסף. כך למשל רשאים המעבידים לנכות מהשכר הוצאות בגין הספקת מגורים הולמים לעובד הסיעודי, וזאת בהתאם לקבוע בתקנות עובדים זרים {איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים}, ובהתאם לקבוע בפסיקת בתי-הדין {דנג"צ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2013(1), 12063 (2013)}.

ככלל ניתן להסכים על תשלום חלק משכר העבודה באוכל ומשקאות המסופקים לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר.

הוצאות ביטוח רפואי עבור העובד, בהן מחוייב המעסיק יכולות להיות מנוכות אף הן משכרו של העובד על לתקרה שנקבעה בתקנות עובדים זרים {איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים} {שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי}.

כאמור, על-פי סעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת השכר, על שכר העבודה להשתלם בכסף, אולם מותר בהסכמת העובד לשלם רק חלק משכרו שלא בכסף אלא בשווה כסף, ובתנאי שהתשלום בשווה כסף יהא במדור וכלכלה בלבד.

לפיכך, הסיכום בין המשיב לאביו כי כל תמורת עבודתו תשולם בראשי צאן - נוגד את הוראת הדין שאינה ברת-התניה {דברי בית-הדין ב- עב"ל 20034/98 המוסד לביטוח לאומי נ' הרצליך שמואל, תק-אר 99(4), 26 (1999)}.

3. חלק מהתשלום שכר עבודה יכול להיעשות בשווה כסף

ב- דנג"צ 10007/09 {יולנדה גלוטן נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2013(1), 12063 (2013)} נדונה תביעתה של העותרת שהועסקה אצל המשיבה 2 בעבודות סיעוד ומשק בית במשך כשנה. עיקר תפקידה היה השגחה על המשיבה 2, שהיתה מרותקת למיטתה, וזאת במהלך היממה כולה. העותרת התגוררה בביתה של המשיבה 2.

במסגרת התביעה דרשה העותרת לקבל תשלום עבור שכר מולן, פדיון חופשה שנתית, הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות ודמי הבראה. בית-הדין האזורי לעבודה דחה את דרישותיה לקבלת תשלום עבור שעות נוספות ודמי הבראה. לצד זאת, קיבל בית-הדין האזורי לעבודה את דרישותיה האחרות של העותרת.

התובעת טענה כי בהחרגתם של עובדי הסיעוד מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, גלומות משמעויות קשות, מעבר לפגיעה בזכאות לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות שהיא זכאית להם.

מנגד טענה הנתבעת שאין בידם האמצעים לשלם את הסכומים הנוספים הנדרשים לפי טענות העותרת. במיוחד עומדים המשיבים על החשש לפיו יחוייבו מטופלים סיעודיים רבים באופן רטרואקטיבי בתשלום עבור שעות נוספות לעובדים הסיעודיים אשר מועסקים אצלם.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, שחלק מהתשלום בגין השעות הנוספות יכול להיעשות בשווה כסף. כך למשל רשאים המעבידים לנכות מהשכר הוצאות בגין הספק.

כמו-כן ניתן להסכים על תשלום חלק משכר העבודה באוכל ומשקאות המסופקים לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר. הוצאות ביטוח רפואי עבור העובד, בהן מחוייב המעסיק יכולות להיות מנוכות אף הן משכרו של העובד עד לתקרה שנקבעה.

במקרה הנדון, החליט בית-הדין לדחות את הדיון ולהותיר על כנו את פסק-הדין ב- בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד סג(3), 209 (2009).

4. השלמת שכר באמצעות מזון ודיור

ב- סע"ש (ת"א) 36455-06-13 {נגר נופר אליה נ' מעון לתינוקות ולילדים קרית צאנז, תק-עב 2015(3), 5547 (2015)} נדונה השאלה האם זכאית התובעת לקבלת זכויות סוציאליות שונות מהנתבעת, בגין תקופת עבודתה וסיומה.

התובעת טענה כי בתקופת העסקתה גובה שכר המינימום עמד על 3890.25 ש"ח לחודש או 20.92 ש"ח לשעה, בעוד בפועל שולם לה שכר של 3,000 ש"ח לחודש.

עוד ביקשה התובעת כי ייפסקו פיצויי הלנת שכר מוגדלים, לפי שיקול-דעת בית-הדין.

עוד טענה התובעת, כי טענתה זו של הנתבעת הוזמה באמצעות עדותה של התובעת, אשר העידה כי לא הוסבר לה כי השלמת שכרה מבוצעת באמצעות מזון ודיור וכן כי קנתה מכספה הפרטי מוצרי מזון יבשים.

הנתבעת טענה מנגד, כי השכר ששולם לתובעת עומד בתנאי חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום, כאשר התובעת קיבלה חלק משכרה באמצעות מדור וכלכלה, והכל בהתאם לחוק הגנת השכר.

הנתבעת ציינה כי התובעת התגוררה בעת עבודתה בפנימייה, וקיבלה כלכלה מלאה, מזון, חשמל, מים ואף שירותי כביסה, והכל בידיעה מלאה כי התשלום עבור שירותים אלו מופחת משכרה.

בית-הדין קבע כי בהתקיים במצטבר שלושה תנאים יחדיו, ניתן לשלם את שכר העבודה בשווה כסף. ואלה הם:

הראשון, הסכמת העובד לתשלום בשווה כסף.

השני, דרך תשלום זו נקבעה בהסכם קיבוצי, חוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה.

השלישית, התשלום בשווה כסף מוגבל אך ורק לאוכל משקה ומדור.

תשלום שכר העבודה על-ידי מתן כלכלה ומדור בשווה כסף, מסוייג בשני סייגים: האחד, רק חלק משכר העבודה ניתן לתשלום בשווי כסף. השני, השווי הכספי המיוחס לכלכלה ומדור - אינו יכול לעלות על המקובל בשוק.

בית-הדין קבע שבנסיבות המקרה הנדון התקיימו התנאים הנ"ל ולכן דחה את התביעה.

5. אין לראות במסירת רכב לשימוש אישי כתשלום שווה כסף ללא הסכמת העובד

ב- ס"ע (ב"ש) 4549-02-12 {דניאלוב דוד נ' סלפ נ' פיקס מתכות בע"מ, תק-עב 2015(2), 14743 (2015)} נדונה התביעה לתשלום זכויות בגין עבודת התובע וסיומה ותביעה שכנגד בגין חלף הודעה מוקדמת ונזקים שנגרמו לנתבעת.

הנתבעת היא חברה לייצור ושיווק מוצרי מתכת שונים. התובע עבד אצל הנתבעת כאיש ייצור ותחזוקה בשתי תקופות: התקופה ראשונה - משנת 1987 ועד שנת 1998 {להלן: "התקופה הראשונה} ותקופה שניה - משנת 1998 ועד שנת 2011 {להלן: "התקופה השניה"}.

בתקופה הראשונה התפטר התובע מיזמתו וקיבל פיצויי פיטורים מלאים, על-כן עניינה של תביעה זו הוא התקופה השניה בלבד.

התובע טען כי בשנתיים האחרונות לעבודתו בנוסף לעבודתו כאיש ייצור ותחזוקה, שימש גם כנהג הסעת עובדי המפעל לעבודה בשעות הבוקר וחזרה לביתם בסיום יום העבודה.

התובע טען כי יום עבודתו כולל שעות עבודה כנהג עמד על 12 שעות עבודה ביום, ולא 8.5 שעות כנטען על-ידי הנתבעת, וזאת במשך 24 חודשים.

ולכן התובע טען, כי בגין עבודה נוספת זו, זכאי הוא לתשלום שעות נוספות.

הנתבעת טענה מנגד כי התובע הסכים להצעה זו בשמחה והחל בהסעת העובדים ביום 8.02.090. לגרסת הנתבעת, עבודת התובע כנהג הסעות ארכה פחות מ- 9 חודשים, כאשר סך שעות העבודה היומיות, כולל שעות הנסיעה, הגיע ל- 11:15 שעות. הנתבעת הוסיפה כי עבודת התובע כנהג הופסקה בשל הפרת אמון מצידו, שהתבטאה בתדלוקים מופרזים.

כמו-כן טענה הנתבעת כי מעולם לא סוכם על תשלום שכר בגין שעות ההסעה, וכי התובע מעולם לא פנה בבקשה לשכר עבור השעות הנוספות, שבהן שימש כנהג הסעות.

בית-הדין קבע שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת, כי בתמורה להסעות מסרה את הרכב לשימושו האישי של התובע בסופי השבוע. הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, מגבילות את האפשרות לתשלום שכר עבודה בשווה כסף לדיור או כלכלה בלבד. כאשר מעסיק אינו יכול לקבוע זאת על דעת עצמו, אלא נדרשת הסכמת העובד.

במקרה הנדון, לא הוכח כי נערך הסכם שכזה בין הצדדים וממילא אין השימוש ברכב בא בגדר האמצעים שניתן לשלם בהם בתמורה לעבודה {ע"ב (יר') 1659/05 מיכאלה חדד נ' בית היתומות הכללי ע"ש וינגרטן, פורסם באתר נבו (25.03.09); ע"ע 300333/97 כהן נ' קבררה, פד"ע לז 755 (08.12.02)}.

במקרה הנדון קבע בית-הדין שעבודת התובע הנוספת מזכה אותו לתשלום של 18,036 ש"ח.

6. יש לנכות את התעריף המותר לשווה כסף לגבי אותו חודש

ב- תע"א (ת"א) 1702-08 {דימטרובה סולטנקה נ' שמעון, תק-עב 2013(3), 8187 (2013)} נדונה תביעה של עובדת זרה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה אצל אימו של הנתבע {תיקרא להלן: "המנוחה"}.

בפתח הדברים הבהיר בית-הדין כי אין חולק כי יחסי עובד ומעביד נקשרו בין התובעת לבין המנוחה, ומלכתחילה הופנה כתב התביעה כנגדה. אלא שבחודש ספטמבר 2008, לאחר הגשת כתב ההגנה, נפטרה המנוחה וכתב התביעה תוקן כך שהנתבע, יורשה היחיד של המנוחה, בא בנעליה. לפיכך, חבותו מוגבלת עד לגובה הסכום שירש.

התובעת טענה לזכויות בגין תקופת עבודתה הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, הפרשי שכר מינימום {בין מה ששולם לבין שכר המינימום החודשי}, דמי חגים, דמי הבראה, הפרשי דמי כיס; החזר אגרות עבור אשרת עבודה; החזר הוצאות עבור מוצרים שנרכשו למנוחה. כן נתבעו זכויות בגין סיום העבודה, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הנתבע טען כי יש להביא בחשבון גם את שווי המגורים ואת ההוצאות הנילוות שמותר לנכותן לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים).

בית-הדין קבע כי על-פי סעיף 3 לחוק הגנת השכר, המתיר תשלום שכר "בשווה כסף" ובכלל זה בקשר לדיור אם דרך תשלום זו נקבעה בהסכמים או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה. משהיתר לניכוי כאמור מופיע בתקנות, לא ראה בית-הדין מניעה מלעשות כן. אלא שלגבי כל חודש וחודשו יש לנכות את התעריף המותר לגבי אותו חודש.

7. השיעור המרבי אותו ניתן לזקוף בגין הוצאות כלכלה בהתאם לחוק לא יעלה על 10% משכר המינימום

ב- תע"א (ת"א) 4712-09 {פרלינדה ציקו נ' רוני, תק-עב 2013(2), 7109 (2013)} נדונה תביעת התובעת לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבע הכוללת תביעה לתשלום פיצוי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, הפרשי שכר מינימום, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה ודמי חגים.

התובעת עובדת זרה מהפיליפינים אשר עבדה בבית הנתבע מחודש מאי 2004 ועד לחודש מאי 2007, כמטפלת סיעודית בשתי בנותיו הסובלות מפיגור שכלי בינוני-גבוה {להלן: "הבנות"}.

התובעת טענה כי בתחילת עבודתה סוכם על תשלום שכר חודשי בסך של 600 דולר לאחר שנה עלה שכרה ל- 650 דולר, ולאחר שנה נוספת שכר התובעת עמד על-סך של 680 דולר.

ארבעה חודשים לאחר-מכן ועד לסיום העסקתה עמד שכר התובעת על-סך של 700 דולר לחודש.

הנתבע טען מנגד כי הסכומים המפורטים נכונים עם-זאת אין מדובר בסכומים הנופלים משכר המינימום שכן בהתאם להוראות הדין רשאי המעסיק לקזז מהשכר סכומים מסויימים עד לגובה 25% משכר המינימום.

עוד הוסיף הנתבע כי התובעת נתנה הסכמתה לקיזוז הסכומים ואף ביקשה כי הקיזוז יתבצע בחודש האחרון להעסקתה, ובנוסף לסכומים אשר פורטו קיבלה התובעת מידי חודש דמי כיס.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, שעל-מנת להעריך את גובה שכר התובעת בפועל, בהשוואה לשכר המינימום החודשי בתקופה הרלבנטית יש להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת את הניכויים המותרים לניכוי משכרה בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות, בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים).

כמו-כן, היה מקום להוסיף לתשלומים אלה את שיעור הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי).

בית-הדין הוסיף, כי בשים-לב לעובדה שהתובעת התגוררה בבית הנתבע יש להחיל את הוראת סעיף 3 לחוק הגנת השכר, הקובעת כי בהסכמת העובד מותר לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבע, בין-היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי ששוויים לא יעלה על המקובל בשוק.

באותו עניין נקבע כי השיעור המרבי אותו ניתן לזקוף בגין הוצאות כלכלה בהתאם לחוק הגנת השכר לא יעלה על 10% משכר המינימום, ולאור האמור החליט בית-הדין לדחות את התביעה.

8. מהו גובה הקיזוז המותר להוצאות כלכלה בשכר העובד

ב- ס"ע (ת"א) 32092-05-10 {סוניל פראבין לובו נ' בתיה זקן ואח', תק-עב 2013(2), 3361 (2013)} נדונה השאלה בדבר זכויותיו הסוציאליות של התובע, אזרח הודו, אשר הועסק כמטפל סיעודי.

התובע טען, שיש לראות את הנתבע כמעסיק במשותף יחד עם הנתבעת וכן שאין לבצע קיזוז בשכרו העולה על 5% בכלכלה ו- 10% בגין תקופות נוספות.

הנתבעת טענה כי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), קובעות את השיעור המרבי המותר לניכוי משכרם של עובדים זרים בעד מגורים הולמים {בתקנה 2} ובעד הוצאות נלוות בגין מים, חשמל וארנונה {בתקנה 3}.

 תקנה 2(ב) לתקנות המגורים קובעת כי מעביד רשאי לנכות משכר עובד זר בגין מגורים סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנות אלה, כאשר העובד הזר מתגורר במקום שבבעלות המעביד.

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון לאור הראיות שהוצגו בפניו שבאשר להוצאות כלכלה נקבע בהסכם העבודה בין הצדדים כי 10% משכר העובד ישולם במזון ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה {ע"ע 300333/97 עליזה כהן נ' רמונה קבררה, פד"ע לז 755 (25.03.09)}.

עוד הוסיף בית-הדין שאומנם התובע טען כי בתקופה הראשונה לא אכל ולא לן בבית הנתבעת אך בחקירתו אישר כי אכל בבית הנתבעת באותן שעות בהן שהה בביתה בהתחשב בהיקף משרתו בתקופה זו ובעובדה כי לא לן בבית הנתבעת באותם חודשים, מצא בית-הדין שמוצדק לקזז ממנו בגין דמי כלכלה 5% בלבד בגין התקופה הראשונה, ו- 10% בגין התקופות הנוספות.

בית-הדין במקרה הנדון קבע כי הנתבעת רשאית היתה לנכות משכרו של התובע את הסכומים המותרים לניכוי בגין מגורים ובגין הוצאות נלוות למגורים.

9. אין קיזוז שווי רכב כנגד חוב חופשה, הבראה או דמי גמולים לפנסיה

ב- ס"ע (ת"א) 24470-01-11 {מחאמיד ג'מאל ואח' נ' אילן רוטנברג נכסים והשקעות בע"מ ואח', תק-עב 2013(2), 820 (2013)} נדונה תביעה של אב ובנו  אשר הועסקו בעבודות בניה ושיפוצים. הנתבעים הם אב ובנו וכן החברה בבעלותו של האב, בתקופה הרלוונטית להליך.

אחת השאלות המרכזיות שבמחלוקת היא האם יש לראות את עבודת התובעים כתקופת עבודה רציפה אחת אצל כל הנתבעים יחד, או שמא יש לקבל את גרסת הנתבעים לפיה התובעים עבדו בחברה ולאחר-מכן עבדו אצל טל, ללא קשר בין שתי תקופות העבודה.

התובעים טענו כי הם הועסקו במשותף על-ידי כל הנתבעים יחד, במשך מספר שנים עד שפוטרו ומכאן נולדה תביעתם לזכויותהם.

הנתבעים טענו כי עומדת להם זכות קיזוז בגין גניבת ציוד על-ידי התובע וכן יש לקזז את שווי הרכב שהועבר לבעלותו, ואשר על העברתו אין חולק.

בית-הדין קבע במקרה הנדון שדין טענת הקיזוז להידחות, כאשר בנושא הגניבה, לא הוכח שאת היעלמות הציוד מהמחסן ניתן לייחס לתובע.

שנית, שווי הציוד שנלקח, לטענת הנתבעים, לא הוכח, ולא ניתן להסתפק באמירה כללית לגבי שווי הציוד, כהוכחה לטענת קיזוז.

עוד הוסיף בית-הדין שעל-פי הוראת סעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת השכר, שכר עבודה אינו יכול להשתלם בשווה ערך, אלא בתנאים המפורטים בחוק הגנת השכר,  ומאחר שהחוב שנותר כלפי התובעים הוא חוב שכר, במובנו הרחב, אין על בית-הדין לקבל את טענות הנתבעים בנושא קיזוז שווי הרכב כנגד חוב חופשה, הבראה או דמי גמולים לפנסיה.

אשר-על-כן, החליט בית-הדין שהתביעה מתקבלת בחלקה.

10. שלושה תנאים מצטברים לניכוי הוצאות בגין מגורים והוצאות נלוות משכרו של העובד

ב- תע"א (ת"א) 10115-08 {מושקיי זינאידה ואח' נ' עזר מציון ואח', תק-עב 2013(1), 1319 (2013)} נדונה תביעתה של התובעת, עובדת זרה ממולדובה, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של הגב' רחל אהרונוביץ'.

התובעת הגישה תביעתה לבית-הדין ביום 16.09.08 כנגד הנתבעת, ספקית שירותי סיעוד לפי הגדרת חוק הביטוח הלאומי, נגד הגב' אהרונוביץ' ונגד בתה.

התובעת עתרה לתשלום הפרשי שכר מינימום ופיצויי פיטורים ולהכרה בנתבעות 1 ו- 3 כמעסיקות בצוותא.

התובעת טענה, שמאחר ולא נערך כל חוזה בין התובעת לנתבעת 2 ובו צויין פירוט הניכויים ומשהנתבעת 2 לא הציגה כל ראיה מטעמה בדבר הוצאות, אין להכיר בכל ניכוי משכרה של התובעת.

טענת הנתבעת הינו כפי שקובע בית-הדין במקרה הנדון שעל-פי  תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), מעסיק רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד זר את הסכומים הקבועים בסעיפים 2 ו- 3 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), בגין מדור ובגין הוצאות נלוות המוגדרים בתקנה 1 כ"הוצאות בגין השימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה".

תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) קובעת כי אם המגורים היו בבעלות המעביד, הוא רשאי לנכות רק את מחצית הסכום וכל עוד לא הציג המעביד הסכם שכירות וקבלות על תשלום שכר דירה, ייראו את המגורים כנמצאים בבעלותו.

בית-הדין הוסיף שהפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים לניכוי הוצאות בגין מגורים והוצאות נלוות משכרו של העובד הזר:

האחד- הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות על-ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר.

השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת החזר הוצאות כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה.

שלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד {ראה ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר, פורסם באתר נבו (24.06.07)} כאשר בנוגע לניכוי הוצאות כלכלה, הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר קובעות כי מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל או בדיור ככל שהמדובר בדרך תשלום שנקבעה בהסכם קיבוצי, בחוזה עבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה, בתנאי ששווים של אלה לא יעלה על המקובל בשוק.

לא היתה מחלוקת כי הדירה בבעלות הנתבעת 2 והתובעת התגוררה בביתה של הנתבעת בין אם התובעת לנה בחדר נפרד ובין אם היא לנה במסדרון {תצהיר עדות התובעת} היה עליה לשאת בחלק מהוצאות ולפיכך נתבעת 2 היתה רשאית להפחית את מחצית הסכום במועדים הרלוונטיים.

בית-הדין קבע לעניין ההוצאות הנלוות, כי הנתבעת 2 הציגה תדפיס בנק ממנו ניתן ללמוד על הוצאות בגין חשמל, טלפון, גז וכבלים התובעת לא הציגה כל גרסה לסתור נתונים אלה. לפיכך הנתבעת 2 היתה רשאית להפחית בגין הוצאות נלוות את הסכום הקבוע בתקנות עובדים זרים.

הדבר שונה בכל הנוגע לקיזוז הביטוח הרפואי, כאשר הנתבעת טענה כי היא היתה רשאית לקזז משכרה של התובעת את עלות הביטוח הרפואי בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי).

על-כן, קבע בית-הדין משהנתבעת 2 לא הוכיחה כי הניכוי אשר לכאורה בוצע אכן היה בגין ביטוח רפואי ומשלא נשאה בנטל ההוכחה כי לתובעת היה ביטוח רפואי ועל-כן ניכתה משכרה כדין, שאין מקום לקבוע כי הנתבעת 2 היתה רשאית לנכות רכיב זה משכר התובעת.

לסיכום בית-הדין קבע כי התובעת היתה זכאית לשכר מינימום בגין כל שעות עבודתה בנתבעת 2, כאשר משכר זה הנתבעת 2 היתה רשאית לנכות ניכויים בגין מגורים הוצאות כלכלה והוצאות נלוות.

11. תשלום שכר במוצרי צריכה

ב- ס"ע (ב"ש) 13220-03-11  {MANAT POEM נ' יוסף ברוך, תק-עב 2012(4), 1631 (2012)} נדונה תביעה של עובד זר, לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע, כאשר במקרה הנ"ל מדובר בתובע שעבד בענף החקלאות.

התובע טען לתשלום דמי כלכלה בסך של 4,988 ש"ח, פיצוי בגין אי-הפרשות לקופת גמל בסך של 9,512 ש"ח ותשלום מענק שנתי בסך 4,276 ש"ח.

הנתבע הודה בזכאות התובע לפדיון דמי הבראה וחוייב לשלם סך של 4,914 ש"ח אולם הסכום טרם שולם.

הנתבע חולק על זכאות התובע להפרשי שכר וטען כי הועסק שעות רגילות ומעבר לכך שולמו לו שעות נוספות לפי שעות העבודה שנרשמו על ידו ופורטו בתלושי השכר.

כמו-כן הוסיף הנתבע והצהיר כי נתן בידי התובע מידי חודש שיק של אורז בשיעור של 119 ש"ח - 139 ש"ח וכי סכום זה עלה על זכאות התובע לדמי כלכלה. טענה זו לא נסתרה.

בית-הדין קבע במקרה הנדון כי התובע אינו זכאי לדמי כלכלה שכן מדובר בזכות נלווית וממילא קיבל התובע דמי כלכלה בפועל מידי חודש בסכום העולה על תביעתו.

כמו-כן, נטען כי על-פי  סעיף 3 לחוק הגנת השכר, ניתן לשלם חלק מהשכר במוצרי צריכה, ולפיכך מצא בית-הדין כי יש לדחות את תביעתו של התובע ברכיב זה.

12. שכר שניתן בשווה כסף

ב- ס"ע (חי') 38763-01-10 { FERNANDIS SANTנ' עזבון המנוח יצחק רייטר ז"ל ואח', תק-עב 2012(4), 13328 (2012)} התובע, אזרח הודי, הועסק החל מיום 01.11.08 כמטפל הסיעודי של מר יצחק רייטר ז"ל, קשיש סיעודי אשר סבל ממחלת הפרקינסון {להלן: "המנוח"} התובע התגורר בביתו של המנוח, שם התגוררה גם ביתו של המנוח, הנתבעת 2.

החל מתאריך 20.08.09 היה המנוח מאושפז בבית-חולים וזאת עד לפטירתו ביום 18.09.09. עבודתו של התובע הסתיימה מספר ימים קודם לפטירת המנוח, ביום 16.09.09.

בתביעה הנ"ל התובע טען להפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית, פדיון ימי חופשה וחג וחלף הודעה מוקדמת המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו אצל המנוח וסיומה.

הנתבעת 2 העלתה טענה בעדותה, כי סופקו לתובע תנאי מגורים הולמים, כאשר לתובע היתה מיטה משלו וארון משלו, כאשר בנוסף, התובע ישן באותו חדר עם המנוח.

בית-הדין קבע במקרה הנדון שעל-פי תקנות עובדים זרים {איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), רשאים היו הנתבעים לנכות משכרו החודשי של התובע בגין מדור ובגין הוצאות נלוות המוגדרים בתקנה 1 כהוצאות בגין שימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה את הסכומים הקבועים בסעיפים 2 ו- 3 לתקנות עובדים זרים.

בית-הדין קבע במקרה הנדון כי סעיף 3 לחוק הגנת השכר מאפשר למעביד, בהסכמת העובד, לשלם לעובד חלק משכר העבודה, באוכל ומשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, בין-היתר כאשר זהו נוהג מקובל בתנאי העבודה.

בית-הדין קבע כי הוכח, כי כל עוד היה המנוח בביתו {בטרם אושפז בבית-החולים}, צרכי התובע לרבות דיור, כלכלה ומזון סופקו לו על-ידי הנתבעים.

התובע הסכים כי חלק משכרו ישולם לו בשווי כסף ולא ביקש לקבל את הערך השקול של עלות המזון במקום מזון בפועל.

בהתאם להלכת קבררה {ראה גם: ע"ע 300333/97 כהן-קבררה, פד"ע לז, 755 (08.12.02)} קבע בית-הדין כי בהוצאות הכלכלה שהוציאו הנתבעים לכיסוי צרכיו של התובע נחשבו כתשלום שכר בשווה כסף ובשיעור של 10% משכר המינימום.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע במקרה הנדון כי יש לנכות משכרו של התובע הסכומים המותרים על-פי  התקנות בגין מגורים ודמי ביטוח רפואי וכן הוצאות כלכלה שניתנו בשווה כסף בשיעור 10% מהשכר וזאת עד למועד סיום העבודה 16.09.09.

13. זכאות התובעת להפרשי שכר

ב- תע"א (ת"א) 11294-08 { SANJAYKUMAR SUNITABEN CHAUHAN נ' עזבון המנוחה מיכלה צוקרמן ואח', תק-עב 2012(3), 10706 (2012)} נדונה תביעה של עובדת סיעוד זרה אשר עותרת לזכויות שונות בגין העסקתה אצל המנוחה מיכלה צוקרמן ז"ל {להלן:"המנוחה"} והן:

השלמת שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית.

התובעת היתה עובדת סיעוד זרה, אזרחית הודו, אשר הגיעה לישראל ביום 08.08.04 ושימשה בתפקידה כמטפלת של המנוחה.

התובעת טענה כי כל ארבעת הנתבעים היו מעסיקיה ובינה לבין כל אחד מהם התקיימו יחסי עובד-מעביד. כמו-כן, טענה כי שולם לה שכר הנמוך משכר המינמום הקבוע בחוק שכר מינימום, ובנוסף לא שולם לה גמול בגין עבודתה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית.

לטענתה דמי הבראה ופדיון חופשה שולמו לה באופן חלקי והיא אף זכאית לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת שכן פוטרה מעבודתה אצל המנוחה שעה שזו הועברה לבית אבות.

הנתבעים 1, 2 ו- 4 טענו כי לא היו מעבידיה של התובעת וכי אינם חייבים לה דבר, כאשר לשיטתם הנתבעת 3 חברת יד-ולב היא לבדה היתה מעבידתה של התובעת. הקיבוץ שילם לחברה בעבור קבלת שירותי סיעוד, הן של המנוחה והן של אחרים, די והותר על-מנת שזו תשלם לתובעת את כל המגיע לה.

הנתבעת 2 הוסיפה כי מעורבותה בטיפול באמה אין בו כדי ליצור קשר של יחסי עובד-מעביד, אלא מדובר במעורבות ודאגה טבעית של בת כלפי אמה.

הנתבעים מנגד טענו כי שכרה של התובעת עלה על שכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום, כאשר לטענתם התובעת בחישוביה התעלמה מרכיבי שכר שונים ואף לא לקחה בחשבון ניכויים משכרה.

הנתבעים הוסיפו כי התובעת כלל לא עבדה בשעות נוספות ובאשר לעבודה במנוחה השבועית - עשתה זאת מרצונה, כאשר, לטענת הנתבעים התובעת היא זו שהתפטרה.

בית-הדין אינו קיבל את הטענה, כי התובעת עתרה לתשלום הפרשים כהשלמה לשכר מינימום.

על-מנת לחשב ולקבוע את גובה שכרה של התובעת בהשוואה לשכר המינימום החודשי במועדים הרלבנטיים היה צריך להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת את הסכום של 600 ש"ח לחודש שניתן לתובעת כתקציב לקניות במכולת לצרכיה האישיים שמגיע לכדי 16,800 כך שהוא עולה על סכום ההפרשים הנתבע.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי שיש לדחות רכיב תביעה זה, משהתקיימו התנאים לתשלום בשווה כסף על-פי  סעיף 3 לחוק הגנת השכר ומשהתובעת לא כללה במסגרת חישוביה את הסכומים הנ"ל ומשעלה כי לו היתה עושה כן הרי שהיה נשמט הבסיס לתביעתה לתשלום הפרשי שכר.

14. אחוז המותר בניכוי "כלכלה" המותר משכר עבודה

ב- ס"ע (חי') 21517-06-09 { VALENTINA PETROVנ' אריה זטלמן ז"ל, תק-עב 2012(3), 12792 (2013)} נדונה תביעת התובעת, עובדת סיעוד אזרחית מולדביה, לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות המנוחה השבועית, דמי הבראה, פדיון חופשה וגמול עבודה בימי חג. כן נתבעו פיצויי הלנת שכר.

מטעם התביעה נשמעה בפני בית-הדין עדותה היחידה של התובעת ומטעם ההגנה נשמעו עדויות הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") ובנה מר עופר זטלמן (להלן: "הבן"}, אשר היה מעורה בתנאי העסקת התובעת לרבות בתשלום שכרה.

התובעת טענה מנגד כי בתמורה לעבודתה המרובה קיבלה שכר חודשי הנופל משכר המינימום, וזאת אף לאחר ניכוי הסכומים המותרים לניכוי בגין הוצאות הדיור וההוצאות הנלוות למחיית התובעת, ובגין כך, טענה התובעת כי היא זכאית לקבל הפרשי שכר מינימום בסך 17,277 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר.

עוד טענה התובעת, כי היא עבדה שעות נוספות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות, זכאית, עבור כל חודש מחודשי עבודתה לתוספת של 30% משכר המינימום בסך 42,302 ש"ח.

מנגד טענה הנתבעת שמעדויות הנתבעת ובנה עלה, כי התובעת אף קיבלה סכומי כסף ושווי כסף, דבר המעיד על הפער בין תפיסת הצדדים ליחסים ביניהם.

בית-הדין החליט במקרה הנדון כי התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הנתבעים נשאו בעלויות כלכלתה, למעט מספר פעמים בשנת העסקתה האחרונה, בהם קנתה לעצמה ועל-פי בחירתה האישית לחם וחמאה בלבד, וזאת שלא על דעת הנתבעים.

על-כן, בית-הדין קבע לפי חוק הגנת השכר המתיר לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובדיור, ובהתאם להלכה שנקבעה כי הנתבעים היו רשאים לנכות משכר התובעת דמי כלכלה בשיעור 10% משכר המינימום.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע במקרה הנדון שהתובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ש"ח.

15. ניכויים שלא כדין

ב- תע"א (ת"א) 4885-09 {מחמוט מחמטוגלו נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, תק-עב 2012(3), 3015 (2012)} נדונה תביעתו של התובע, עובד זר מתורכיה, שהועסק על-ידי הנתבעת כפועל בניין במשך חמש שנים וחצי.

ביום 27.04.09, קרוב לשש שנים ממועד סיום העסקתו, הגיש את התביעה הנ"ל.

בית-הדין קבע כי אין מחלוקת ושהתובע חתם על חוזה עבודה שהתיר לבצע ניכויים מסויימים משכרו.

בניגוד לטענת התובע, קיבל בית-הדין את טענת הנתבעת, כי לשם ביצוע ניכויים בגין מגורים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי לעובדים זרים, אין צורך בקבלת הסכמה ספציפית מראש ובכתב של העובד לניכוי.

בעניין זה קבע כב' השופט חיים ארמון {ראה גם הע"ז 1193/08 מדינת ישראל נ' קיבוץ מעלה גלבוע, פורסם באתר נבו (06.03.11)} באשר לניכוי בגין מגורים, כי צודקת הנתבעת בטענתה כי על-פי  תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), במקרה שבו מגורים נמצאים בבעלות המעביד, ניתן לנכות משכר העובד סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנת-משנה (א), לפי העניין.

לעניין זה הוסיפה וקבעה תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) כי רואים מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה.

מכאן קבע בית-הדין, כי הנתבעת לא היתה חייבת להציג כל קבלה לעניין המגורים, אם הם בבעלותה, כפי שהיה כאן.

באשר להוצאות המזון קבע בית-הדין כי במקרה הנדון, התובע התעלם מהוצאות הנתבעת בגין מזון, שבגינן ניכתה משכר התובע 450 ש"ח, שקיבל בעבורן לטענתה 90 ארוחות בחודש באתר הבניה, גם בשבתות ובחגים ובימים בהם לא עבד.

יצויין שהתובע אישר בחקירתו הנגדית שאכן קיבל 3 ארוחות ביום.

16. מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור

ב- תע"א (ת"א) 1407-08 { CRISTINA PASCUALנ' פלונית תק-עב 2012(2), 10618 (2012)} נדונה תביעתה של עובדת סיעוד אזרחית זרה אשר עתרה לקבלת זכויות שונות ממעסיקתה - הנתבעת.

הנתבעת התפרנסה מקיצבת זקנה, מתגוררת ומטפלת בבתה הבגירה המרותקת לכסא גלגלים וסובלת מפיגור שכלי וממחלת האפילפסיה (להלן: "הבת"). הבת קיבלה קיצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי וסיוע בשכר דירה והנתבעת מונתה לשמש לה אפוטרופוסית לגוף ולרכוש.

התובעת טענה בעתירתה הנ"ל לתשלום בגין עבודה בהיקף המשתרע, לטעמה, על פני 24 שעות ביממה, לרבות יום המנוחה השבועי, וזאת בהסתמך על חוק שעות עבודה ומנוחה ועל הפסיקה {ע"ע 1267/04 אלנה זכריה נ' עזבון המנוחה ליזה קימלמן, פורסם באתר נבו (31.12.06)}.

בית-הדין קיבל את טענת הנתבעת במקרה הנדון, כי היות והתובעת התגוררה בביתה של הנתבעת ונשאה בהוצאות כלכלתה של הנתבעת, היה צורך להחיל בהקשר זה גם את הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, הקובע כי מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבעה, בין-היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי ששוויים של אלה לא יעלה על המקובל בשוק  {ראה "עניין קבררה"}.

בית-הדין דחה רכיב תביעה זה, היות והתובעת לא כללה במסגרת חישוביה את כל התשלומים כאמור {תשלום בגין מגורים, הוצאות נלוות, הוצאות כלכלה בשיעור 10% משכר המינימום וכן תשלום בגין ביטוח רפואי} ומשעלה על-פי  חישובים מדגמיים שערך בית-הדין כי לו היתה עושה כן, הרי שהיה נשמט הבסיס לתביעתה לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה במנוחה שבועית.

17. מתי מתקיים קיזוז משכר עבודה

ב- דמ"ש 2145-10 {שירן טל נ' י.ד. כדאי יזמות וניהול בע"מ, תק-עב 2012(2), 140911 (2012)} נדונה תביעה לסעד של תשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, פדיון חופשה, נסיעות, דמי הבראה ו"החזר פיקדון על ביגוד".

הנתבעת 1 היא חברה בע"מ המנהלת את מסעדת "פריים" ברמת החייל בתל-אביב, כאשר הנתבע 2 הוא בעל הנתבעת 1 והנתבעת 3 היא אימו של הנתבע 2, המסייעת בניהול המסעדה. התובע הינו מלצר שהועסק במסעדה.

התובע טען כי הוא זכאי לזכויות סוציאליות.

הנתבעת מנגד העלתה טענת קיזוז ביחס לארוחות שלהן זכה התובע במהלך משמרותיו, כאשר בסיכומיה העמידה את הקיזוז על-סך 30 ש"ח לארוחה שאכל התובע מדי משמרת.

בית-הדין במקרה הנדון קבע, שלא הוכח כי התובע הסכים כי חלק משכרו ישולם באופן זה והארוחות לא גולמו כהטבה בתלוש השכר.

אשר-על-כן, סבר בית-הדין כי מדובר בהטבה צדית ובלתי-מוסדרת שהוענקה לתובע וכי אין מקום להורות על קיזוזה, כחלק משכר העבודה, כאשר למעשה, נראה שטענת הקיזוז במקרה הנ"ל נולדה רק כטענה נגדית לתביעת התובע ולפיכך קבע בית-הדין כי על טענת הקיזוז להידחות.

18. גדר הזכות ל"דמי כלכלה" בענף החקלאות

ב- ע"ב (חי') 1322/05 {צאלח רגא אבו צפטט ואח' נ' ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, תק-עב 2012(2), 12557 (2012)} נדונה תביעה בה אוחדו תביעותיהם של 8 פועלים חקלאיים, שמושבם באזור יהודה והשומרון, אשר הועסקו במטעים באזור בנימינה, אצל חברת ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ.

עניינן המרכזי של התובענות עסק בשאלה האם קיבלו התובעים את מלוא התמורה המגיעה להם, לפי משפט דיני העבודה בישראל לרבות צו ההרחבה בענף החקלאות, כאשר תשובה לשאלה זו נגזרה מההכרעה במחלוקת העיקרית, בדבר היקף העסקת כל אחד מהתובעים אצל הנתבעת.

התובעים טענו כי לפי סעיף 37 לצו ההרחבה בענף החקלאות, וכי לפי הפסיקה לא היה מדובר בזכות נילווית ועל המעביד לשלם זכות זו לעובד גם לאחר סיום יחסי עובד-מעביד.

עוד טענו התובעים, כי לו היו צריכים לשלם על ארגזי הפירות שקיבלו מהנתבעת, לא היו לוקחים פירות אלו מהנתבעת.

לטענת הנתבעת מדובר בתשלום החזר הוצאות, שהוא בגדר "זכות נילווית" ואין כל הוראה המאפשרת פדיון כספי שלה. כמו-כן טענה הנתבעת, שהיא מבקשת לראות את ארגזי הפירות שהוענקו לעובדים, במהלך העבודה השוטפת, כחלק מתשלום עבור "כלכלה".

בית-הדין קבע במקרה הנדון שככלל, בהיעדר הסכמה - אין לראות במתן הפירות לתובעים משום תחליף לתשלום, דמי כלכלה. מעביד רשאי לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובמשקאות, המיועדים לצריכה במקום העבודה, אך, לשם כך נחוצה הסכמת העובד ובדרך של קביעת התשלום בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה" {סעיף 3 לחוק הגנת השכר}.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, שמשלא תואם מראש עם התובעים, שיקבלו ארגזי פירות כתחליף "דמי כלכלה", כי אין לקבל את טענת הנתבעת, שהפירות שהעמידה לרשות התובעים באו במקום החיוב הכספי, ברכיב זה, מכוח צו ההרחבה.

כמו-כן, לא הוכח "נוהג", להחליף את הזכות הכספית באספקת פירות, ואם הנתבעת מצאה לנכון לחלק פירות לעובדיה אין היא רשאית לאחר מעשה, לזקוף זאת על חשבון חיוב כספי שלה.

במקרה הנדון התובעים היו "עובדים עונתיים", כהגדרתם בצו ההרחבה בענף החקלאות. כולם לא כימתו תביעותיהם. לכן נדחו תביעותיהם לתשלומים מכוח צו ההרחבה.

19. ניכוי משכר בגין החזר הוצאות נלוות

ב- תע"א 3139-07 { DEVENDRAKUMAR PATELנ' כהן מרדכי, תק-עב 2012(2), 135211 (2012)} נדונה תביעתו של מר DEVENDRAKUMAR אזרח הודו, במסגרתה ביקש לחייב את הנתבע ואת הנתבעת, בתשלום זכויות סוציאליות שונות, הנובעות מתקופת עבודתו אצלם, מיום 21.10.04  ועד ליום 26.06.06, כעובד זר בתחום הסיעוד וסיומה.

התובע טען, כי שכרו החודשי היה נמוך מתעריפי שכר המינימום, ומשכך זכאי הוא להפרשי שכר מינימום בסך של 23,600 ש"ח.

הנתבעים טענו, כי לתובע שולם מלוא שכרו, כאשר כמו-כן, היה לנכות משכרו של התובע את דמי הכיס שקיבל בסך של 100 ש"ח שבועיים בשנת עבודתו הראשונה וסך של 200 ש"ח בשנת עבודתו השניה, וכן, הוצאות בגין מגורים וכלכלה בסך חודשי של 235 ש"ח.

בית-הדין במקרה הנדון קבע, כי בהתאם לתקנות 2(א) ו- 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), רשאים הנתבעים לנכות משכרו החודשי של העובד בגין החזר הוצאות המעביד למגורים.

כמו-כן על-פי בהתאם לתקנות 3(א) ו- 3(ב) לתקנות עובדים זרים, רשאים הנתבעים לנכות משכרו החודשי של התובע בגין החזר הוצאות נלוות.

בנוסף קבע בית-הדין, שבהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר ובהתאם לפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, כי הסכום האמור בסעיף 3 לחוק הגנת השכר, לא יעלה על 10% מגובה שכר המינימום, כלומר, הנתבעים היו רשאים לנכות בגין דמי כלכלה סכומים חודשיים.

לפיכך, בית-הדין הגיע לכלל מסקנה, כי בגין שנת עבודתו הראשונה זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בסך כולל של 2,652 ש"ח.

אך, לאחר הגשת תביעתו של התובע שלפנינו, שולם לו סך של 5,540 ש"ח בגין השלמת שכר מינימום לתקופה שמחודש 10/04 ועד לחודש 10/05 ובהתאם לכך, קבע בית-הדין כי דין תביעתו של התובע להפרשי שכר מינימום להידחות.

20. המבחנים הנדרשים להכרה בניכוי משכרו של עובד זר

ב- תע"א (ת"א) 10905-09 { LENUTA CIRIMPEIנ' שטיינברג רבקה ואח', תק-עב 2012(2), 26241 (2012)} נדונה תביעתה של הגב'ENUTA CIRIMPEI , התובעת, אשר הועסקה כמטפלת של הגב' רבקה שטיינברג, הנתבעת, לתשלום הפרשי שכר, שעות נוספות, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי-הפרשה לקופת גמל.

הנתבעת, אלמנה בת 76, איבדה את בעלה בתאונת דרכים בשנת 1982 ואת בתה בפיגוע בעת שירותה הצבאי, בשנת 1987, הוכרה על-ידי אגף השיקום של משרד הביטחון, כמשפחה שכולה.

התובעת עבדה כמטפלת בשירות הנתבעת החל מיום 24.12.03 ועד ליום 25.10.09 הנתבעת שילמה לתובעת שכר חודשי של 800 $ וכן 100 ש"ח לשבוע. התובעת התגוררה וישנה בביתה של הנתבעת.

התובעת טענה כי קיבלה שכר חודשי בסך 800 דולר {3200 ש"ח} וכן 100 ש"ח לשבוע לטענתה מדובר על שכר הנמוך משכר מינימום.

הנתבעת טענה כי לאור הוראות הדין, רשאית, כמעבידתה של התובעת לנכות משכרה החודשי, את החזר ההוצאות למגורים הולמים, מים, חשמל, ארנונה, ביטוח רפואי והוצאות עבור כלכלה ומחיה בשיעור של עד 25% משכרה.

משכך לטענתה, קיבלה התובעת הרבה מעבר לשכר מינימום, סכום אותו מבקשת הנתבעת לקזז מכל סכום שיפסק כנגדה, בהתאם לתחשיב אותו הציגה במסגרת מסכת ראיותיה.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, שמעביד המעסיק עובד זר רשאי לנכות משכרו עבור מגורים הולמים והוצאות נלוות על-פי חוק עובדים זרים, ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), וכן את הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי).

בנוסף לכך, רשאי המעביד לזקוף 10% משכר המינימום עבור הוצאות הכלכלה שסופקה לעובד, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, המתיר לשלם לעובד חלק משכרו באוכל וציוד.

נקבעו 3 המבחנים הנדרשים להכרה בניכוי משכרו של עובד זר:

ראשון - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות, כאשר בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תאורטיים" שאינם כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על-ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר.

השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה.

שלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות {תקנה 5} חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת {ע"ע (ארצי) 59/09 סבטלנה זודורז'נה נ' שמחה רצון, פורסם באתר נבו (26.12.10)}.

בית-הדין מצא שמבחנים אלו התקיימו במקרה הנדון וכי התובעת התגוררה בביתה של הנתבעת, השתמשה ללא כל תשלום במגורי הנתבעת, אכלה על חשבון הנתבעת וכל צרכי מחייתה היו על חשבון הנתבעת.

לפיכך קבע בית-הדין כי לפי תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים, הנתבעת היתה רשאית להפחית את מחצית הסכום הקבוע בסעיף 2א לתקנות עובדים זרים כהחזר הוצאות, במועדים הרלוונטיים ואת הסכום הקבוע בתקנה 3 לתקנות עובדים זרים בגין הוצאות נילוות, שהינו הוצאות בגין שימוש במגורים לעניין מים חשמל וארנונה.

סעיף 3 לחוק הגנת השכר, מסביר מהו תשלום חלק מהשכר בשווה כסף באמצעות אוכל ומשקה, חומרי טואלטיקה, ניקוי ודומה, באם הינו נוהג מקובל בתנאי העבודה של עובדים המתגוררים בבית מעסיקיהם.

עוד יודגש, כי אין מדובר בניכוי מהשכר אלא בתשלום שכר עבודה בשווה כסף.

בית-הדין קבע כי משך כל תקופת העסקתה, צרכי התובעת לרבות דיור, כלכלה ומזון סופקו לה על-ידי הנתבעת.

התובעת בהתנהגותה הסכימה כי חלק משכרה ישולם לה בשווה כסף וכי התובעת לא העידה כי סוכם אחרת.

במקרה הנדון הנתבעת לא הוכיחה את סכומי הכסף המדוייקים ששימשו לכלכלת התובעת ואולם כאמור לעיל לא היתה מחלוקת כי התובעת התגוררה עם הנתבעת בביתה וכי כל צרכי מחייתה סופקו לה על ידה.

בהתאם להלכת קבררה, ראה בית-הדין כי הוצאות הכלכלה שהוציאה הנתבעת לכיסוי צרכיה של התובעת כתשלום שכר בשווה כסף ובשיעור של 10% משכר המינמום ומשכך דובר על-סך של 350 ש"ח בממוצע.

בית-הדין הבהיר כי הוא אינו מקבל את טענת הנתבעת כי מותר היה לה לנכות אוטומטית 25% משכרה של התובעת.

אשר-על-כן, בית-הדין הגיע לתוצאה לפיה התובעת קיבלה שכר הגבוה משכר מינימום ואי לכך, קבע כי בנסיבות המקרה הבנדון, רשאית היתה הנתבעת לנכות משכרה של התובעת את הוצאות הנתבעת בגין ביטוח רפואי, מגורים, הוצאות נלוות ואוכל ומזון.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין מצא כי רכיב תביעת התובעת בנוגע להפרשי שכר מינימום להידחות.

כמו-כן, בית-הדין מצא כי הוא אינו מקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת לפיה הסכומים שקיבלה התובעת מעבר לשכר מינימום שולמו לה ביתר, ויש לקזזם.

21. הסכמת העובד והתשלום בשווה כסף מוגבל עד לשווי המקובל בשוק, כאשר תשלום זה הינו בגדר "שכר עבודה" ולא בגדר "ניכוי מותר"

ב- ס"ע (חי) 18322-01-09 {Ecaterina Ghiletchi נ' עזבון המנוחה חיה גנץ ז"ל ואח', תק-עב 2013(1), 6463 (2013)} נדונה תביעת עובדת סיעודית זרה הגב' אקטרינה גילצ'י אזרחית מולדובה, שעבדה כמטפלת סיעודית בישראל, לתשלומים שונים - הפרשי שכר עבודה עד לשיעור שכר המינימום, גמול "שעות נוספות", תמורה בגין עבודה במנוחה השבועית, הפרש פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי הלנה.

התובעת טענה שהשכר שקיבלה, היה נמוך משכר המינימום החודשי, לאחר הניכויים המותרים, לפי התקנות הרלבנטיות.

הנתבעים טענו מנגד כי לא חלקו על כך שהשכר שקיבלה התובעת, מדי חודש, היה כמפורט בפרק העובדות, אולם, לטענת נתבעת 2, היא שילמה לתובעת את מלוא הזכויות שהגיעו לה בגין תקופת עבודתה, כאשר כמו-כן, לטענתה, שילמה לתובעת סך של 50 דולר מידי שבוע, בגין עבודתה בימי א'.

בית-הדין הביא את ההלכה, כי על מעביד הטוען "פרעתי" רובץ נטל הראיה להוכיח את טענתו {ע"ע 300318/98 מירב טויטו נ' מליסיה וינסטנסה, פורסם באתר נבו (23.07.01)}.

בנסיבות אלה קבע בית-הדין, כי שעה שהנתבעים טענו, כי שכרה של התובעת שולם במלואו, היה עליהם להביא בפני בית-הדין את התחשיב המדוייק של כל הסכומים ששולמו, על-מנת להראות במדוייק מה נכלל בהם, ומה נוכה מהם והנתבעים לא עשו כן.

התובעת אישרה בעדותה, כי למרות שגרה בבית הנסעדת לא שילמה בגין שכר דירה, לא שילמה מיסים לרשות מקומית ולא שילמה עבור אוכל, כאשר נתבעת 2 קנתה והתובעת אכלה.

בית-הדין ציין כי לפי ההלכה, מעביד רשאי על-פי  דין לנכות משכרו של עובד זר סכומים שונים שהוציא עבור מגורים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי, כאשר כמו-כן, על-פי דרישת הפסיקה הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נלוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים {ע"ע (ארצי) 691/06 זילברמינץ בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר, פורסם באתר נבו (24.06.07)}.

אשר לניכוי בגין מגורים על-פי  הקבוע בתקנות עובדים זרים, הנתבעים היו רשאים להפחית את הסכומים הקבועים בתקנות 2 ו- 3 לתקנות עובדים זרים בגין מדור ובגין הוצאות נלוות, המוגדרות בתקנה 1 לתקנות עובדים זרים כהוצאות בגין שימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה זאת בשיעור המתאים למגורים בבעלות המעביד, לפי תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים, כלומר, מחצית הסכום הנקוב בתקנת-משנה (א), לפי מקום המגורים.

לעניין זה נקבע בתקנות, כי יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה.

עוד קבע בית-הדין, כי סעיף 3 לחוק הגנת השכר מאפשר למעביד לשלם חלק משכר העבודה באוכל ומשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה בין-היתר, כאשר זהו נוהג מקובל בתנאי העבודה, כמו במקרה הנדון.

בית-הדין קבע כי נדרש במקרה הנדון שתינתן לכך הסכמת עובד והתשלום בשווה כסף מוגבל עד לשווי המקובל בשוק, תשלום זה הינו בגדר "שכר עבודה" ולא בגדר "ניכוי מותר".

בעניין הנדון לא היתה מחלוקת, שהנתבעת היא שנשאה בהוצאות כלכלתה של התובעת וניתן ללמוד מנסיבות ההעסקה, על הסכמה מכללא של התובעת, שחלק משכרה יינתן לה בכלכלה, שכן, התובעת התגוררה עם הנסעדת בביתה וכאמור, התובעת אישרה שכל צרכי מחיתה סופקו על-ידי נתבעת 2.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע במקרה הנדון, כי יחד עם העובדה המוסכמת, של נשיאה במלוא כלכלת התובעת משך כל תקופת העסקה אצל הנסעדת, ובשים-לב לסכומים ששולמו לתובעת בכסף, השכר החודשי ששולם לתובעת לא נפל משכר המינימום החוקי ואין על הנתבעים להשלים לה הפרשי שכר מסוג זה.

22. מותר בהסכמת העובד לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור

ב- תע"א 3346-09 {קיוצ'ין לוקריה נ' פרידה דיאמנט, תק-עב 2011(4), 12712 (2011)} נדונה התביעה של עובדת סיעוד אשר עתרה לקבלת זכויות שונות ממעסיקתה. התובעת הינה עובדת זרה, בעלת דרכון מולדבי, אשר עבדה בביתה של הנתבעת החל מיום 10.01.06 ועד ליום 13.08.08.

התובעת טענה במסגרת תביעתה כי החברה היא שהיתה האחראית ביחד עם הנתבעת לתשלום זכויותיה על-פי חוק הגנת השכר. שכן, החברה היא זו שהפנתה אותה לעבודה אצל הנתבעת, היא זו שהנפיקה בעבורה תלושי שכר לפיהם שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום והיא זו שהיתה מודעת לתנאי ההעסקה.

עוד טענה התובעת כי החברה קיבלה בעבורה תשלום מביטוח לאומי בגין העסקתה אצל הנתבעת, אשר כלל בחובו גם פיצויי פיטורים אך חרף זאת, לא שולמו לה פיצויי פיטורים.

בית-הדין סבר כי על-מנת להעריך את גובה שכרה של התובעת בהשוואה לשכר המינימום החודשי במועדים הרלבנטיים היה צריך להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת את הניכויים אשר היה מותר לנכות משכרה בגין מגורים באזור המרכז והוצאות נלוות זאת, בהתאם לתקנות עובדים זרים, וכן להוסיף לתשלומים אלה את שיעור הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים {איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים} {שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי}.

בנוסף, לאור העובדה שהתובעת התגוררה בביתה של הנתבעת ובהוצאות כלכלתה נשאה הנתבעת, הרי שיש להחיל גם בהקשר זה את הוראת סעיף 3 לחוק הגנת השכר, הקובעת כי מותר בהסכמת העובד לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבעה בין-היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי ששוויים של אלה לא יעלה על המקובל בשוק {ע"ע 30033/97 עליה כהן נ' רימונה קבררה, פד"ע לו 455 (08.12.02)}.

בנוגע לשיעור הסכום המירבי אותו ניתן לזקוף בגין הוצאות כלכלה בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר, הרי שמן הראוי שסכום זה לא יעלה על 10% מסכום שכר המינימום, וזאת כשם שנקבע בעניין קבררה.

אשר-על-כן, דחה בית-הדין את רכיב תביעה זה, כי משהתובעת לא כללה במסגרת חישוביה את כל התשלומים כאמור {תשלום בגין מגורים, הוצאות נלוות, הוצאות כלכלה בשיעור 10% משכר המינימום וכן תשלום בגין ביטוח רפואי} ומשעלה על-פי חישובים מדגמיים שערך בית-הדין כי לו היתה עושה כן הרי שהיה נשמט הבסיס לתביעתה לתשלום הפרשי שכר.

23. שיעור הניכויים המותרים - נוהג מקובל בתחום ההסכמה על דרך התנהגות

ב- תע"א (ת"א) 10740-08 {CRETA FLORITA LAURA נ' אלפר מלציה, תק-עב 2011(3), 11528 (2011)} נדונה תביעת התובעת, מהגרת עבודה מרומניה, הועסקה כמטפלת סיעודית של הנתבעת תקופה של 27 חודשים שנסתיימה ביום 25.04.08.

שכרה של התובעת שולם בחלקו על-ידי חברת הסיעוד "תגבור" בע"מ, וחלקו ישירות על-ידי הנתבעת. בתביעתה הנוכחית עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום.

התובעת טענה, כי מעולם לא סוכם עמה על ניכויים משכרה בגין כלכלה או על קבלת שכר בשווה כסף, ולדבריה סברה כי הכלכלה הינה על חשבון המעביד.

הנתבעת טענה מנגד כי בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), מעביד רשאי לנכות משכרו החודשי של העובד הזר בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות המוגדרים בתקנה 1 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) הוצאות בגין שימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה", על-פי תקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), הנתבעת היתה רשאית לנכות משכר התובעת מחצית מהסכום הנקוב בסעיף 2(א), במועדים הרלוונטיים.

באשר לניכוי מהשכר בגין ביטוח רפואי, על-פי סעיף 1 ד' לחוק עובדים זרים, מעביד מחוייב להסדיר על חשבונו ביטוח רפואי לעובד הזר.

על-פי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), מעביד רשאי לנכות את סכום הוצאות הביטוח, עד לגובה התקרה הנקובה בסעיף 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי).

אשר-על-כן, הנתבעת היתה רשאית לנכות משכר התובעת את סכום הוצאות הביטוח במועדים הרלוונטיים כל זאת, בכפוף לכך שסך הניכויים בגין ביטוח רפואי ובגין מגורים והוצאות נלוות לא יעלו על 25% מהשכר החודשי, זאת לפי תקנה 5 לתקנות עובדים זרים (מגורים הולמים) ותקנה 3 לתקנות עובדים זרים (ביטוח רפואי).

בית-הדין קבע כי סעיף 3 לחוק הגנת השכר מאפשר למעביד, בהסכמת העובד, לשלם חלק משכר העבודה באוכל ומשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה אם דרך תשלום זו היא נוהג מקובל בתנאי העבודה.

תשלום חלק מהשכר בשווה כסף על-ידי רכישת מזון ומשקאות, חומרי טואלטיקה, ניקוי וכד', הינו נוהג מקובל בתנאי העבודה של עובדים המתגוררים בבית המעביד, כאשר יודגש כי אין מדובר בניכוי מהשכר אלא בתשלום שכר עבודה בשווה כסף.

במקרה הנדון, הוכח כי במשך כל תקופת העסקתה סופקו צרכי התובעת לרבות מדור, כלכלה ומזון על-ידי הנתבעת.

עוד הוסיף בית-הדין כי התובעת בהתנהגותה הסכימה כי חלק משכרה ישולם לה בשווה כסף.

התובעת לא העידה כי סוכם אחרת, או מכוח מה היא זכאית היתה לכיסוי כל הוצאותיה על חשבון הנתבעת מעבר לתשלום השכר.

נוהג מקובל בתחום ההסכמה על דרך התנהגות {(חי') 8980-05-09LARISA GAVENKO נ' אידה מיאסניק, פורסם באתר נבו (14.07.10)}.

עוד הוסיף וקבע בית-הדין כי הנתבעת לא הוכיחה את סכומי הכסף המדוייקים שהוציאה בגין כלכלת התובעת, אך בד-בבד, לא היתה מחלוקת כי התובעת התגוררה אצל הנתבעת בביתה וכי סופקו לה מדור, מזון ומשקאות על-ידי הנתבעת.

על-פי ההלכה שנקבעה {בע"ע 300333/97 כהן נ' קבררה, פד"ע לז 755 (08.12.02)} יש לראות ב"הוצאות הכלכלה" שהוציאה הנתבעת לכיסוי צרכי התובעת, כתשלום שכר בשווה כסף ובשיעור של 10% מהשכר.

בסופו-של-יום, קבע בית-הדין כי אין מקום לפסוק לזכות התובעת פיצויי הלנה מעבר להפרשי הצמדה וריבית חוקית, שכן מהטיעונים שהוצגו נראה כי ההפרשים בתשלום השכר נובעים בעיקרם בשל מחלוקת בדבר "שער הדולר" על-פיו צריך להיות מחושב השכר.

24. האם אירוח במלון הוא תמורה ישירה עבור עבודה

ב- תע"א (ב"ש) 3492-08 {שמואל אטיה נ' מועצה דתית אילת, תק-עב 2011(3), 4754 (2011)} נדונה תביעה של עובד המועצה הדתית באילת, אשר ביצע בימי שבת וחג תורנות בבתי המלון בעיר, במהלכה שימש כמשגיח כשרות.

העובד התארח בבית המלון יחד עם כל בני משפחתו, על חשבון המלון, ומנגד לא קיבל מהמעסיקה כל תמורה כספית ישירה עבור העבודה.

התובע טען כי הוא זכאי לתמורה בגין עבודתו במלון כמשגיח כשרות בשבתות ובחגים.

הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל את התמורה בגין עבודתו בשבת ובחג בדמות 30 שעות נוספות גלובליות, ולחילופין חצי יום חופש על כל שבת, וכן שווי האירוח במלון עבור משפחתו.

בית-הדין קבע כי אין בידו לקבל את טענת הנתבעת בנקודה זו משלושה טעמים:

ראשית, 30 השעות הנוספות הגלובאליות שמקורן בסיכום הצדדים מיום 01.07.98 ניתנות לכל עובדי המועצה הדתית, כאשר באותו אופן אין לקחת בחשבון גם תוספת ההשגחה האחוזית שבאה גם עבור עבודתו הרגילה של התובע.

שנית, תשלום של חצי יום חופש לכל שבת בה עבד התובע לא יכול להחשב כתמורה בגין העבודה, אלא הוא בא בגדר מנוחת פיצוי למי שעבד את כל ימות השבוע ולא נח ביום המנוחה השבועי {עס"ק (ארצי) 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' איגוד ערים חיפה, פד"ע לח 289, 336 (20.11.02)}.

שלישית, אין לראות באירוח בני המשפחה במלון משום שכר עבור עבודה בשבת, וזאת מכיוון שבמערכת היחסים שבין התובע לנתבעת לא הוכח כלל שהמועצה שילמה עבור שהות במלון.

זה היה חלק מסיכום הדברים שבין המועצה הדתית באילת לבין בתי המלון, לפיו המלון מחוייב לדאוג לחדר למשגיח ולמשפחתו, כאשר בעניין זה קובע סעיף 3 לחוק הגנת השכר.

בית-הדין קבע כי הסכמת העובד לא ניתנה בהסכמה מפורשת או משתמעת, כאשר לפי הזכור, בהסכם שנחתם בין המועצה להסתדרות ב- 01.07.98 נדרש מסמך כתוב שבו העובד יסכים כי שווה האירוח יבוא על חשבון השכר המגיע לו.

בית-הדין קבע כי מסמך כזה לא הוצג, וכי לא ניתן לראות בהתנהגות התובע משום הסכמה שלא לקבל תמורה המגיעה לו על-פי חוק הגנת השכר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא הוכח בפניו נוהג מקובל, ועל-כן לא יכול לבוא שווי האירוח על חשבון השכר המגיע לתובע.

על-כן, יש לחשב את התמורה המגיעה לתובע לפי מספר הימים בהם עבד.

25. הפרשי שכר מינימום

ב- ד"מ (ת"א) 3415/08 {OLGA MIRONOVA נ' ארנט אננה ואח', תק-עב 2009(2), 6939 (2009)} נדונה תביעתה של התובעת, עובדת זרה ממולדובה, אשר עבדה בסיעוד ובטיפול בנתבעת 1 מיום 13.07.06 עד להתפטרותה ביום 13.08.07. נתבע 2 היה המעביד בפועל של התובעת, לפי טענתה של התובעת.

שכרה של התובעת היה 600$ לחודש, בתוספת דמי כיס, כאשר תמורת עבודתה בימי המנוחה השבועית והחגים שולם לה סך 200 ש"ח. התשלומים בוצעו בשיקים של חברת מסר סיעוד ורווחה בע"מ, כאשר אלה הוסבו על-ידי התובעת לנתבע 2 אשר שילם לתובעת שכרה במזומן.

התובעת טענה כי היא זכאית לקבל הפרשי שכר מינימום; גמול שעות נוספות; גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית והחזר ניכוי משכר עבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר.

הנתבעים טענו מנגד בכתב ההגנה והודו בהעסקת התובעת כמטפלת הנתבעת 1, נכה בשיעור 100% ומעסיקתה היחידה של התובעת, כטענתם, שמונה שעות ביום עד להתפטרותה תוך גרימת נזק לנתבעת. התובעת הגיעה באמצעות חברת כוח אדם, וזאת כאשר תנאי עבודתה הוצגו בפניה בשפתה הרומנית.

נתבע 2, קרוב משפחה המסייע לנתבעת 1 בשל מצבה, מעולם לא העסיק את התובעת.

עוד טענו הנתבעים כי הוסכם בין הצדדים כי בהיעדרה של התובעת מהארץ לחופשת מולדת, כבקשתה, יופחת משכרה סך 2,000ש"ח להשתתפותה בעלות שכירת מטפלת מחליפה זמנית לנתבעת, ועם שובה של התובעת מחו"ל דרשה את הסך 2,000 ש"ח שהופחת משכרה. התובעת לא התלוננה על-תנאי העסקתה במהלך עבודתה ובתום תקופת עבודתה חתמה על כתב סילוק.

בית-הדין קבע, כי התובעת הועסקה במשרה מלאה, בתקופה שאינה שנויה במחלוקת, בשכר חודשי בסך 600$ בצירוף דמי כיס וכלכלה בסך כולל של 300 ש"ח לשבוע.

סעיפים 3 ו- 4 לחוק הגנת השכר, מטפלים באפשרות לפיה ישולם שכרו של העובד במזון ובדיור ובשירותים שסופקו לו על-ידי המעביד, כאשר הדבר מותנה בהסכמת העובד בחוזה העבודה האישי או בהסכם הקיבוצי.

במקרה הנדון קבע בית-הדין, כי לא ערך המעסיק הסכם בכתב עם התובעת.

השוואת הנתונים בעניין תשלום שכר המינימום על-פי גרסת התובעת בסעיף 13 לכתב התביעה, הנתבע כלל ניכויי מגורים, חשמל, מים, מזון, הוצאות טלפון שוטפות וביטוח רפואי, אשר בוצעו על-ידו באופן חד-צדדי ללא הסכמת התובעת ובניגוד לדין, כאשר בהיעדר הסכמת התובעת לתשלום בשווה כסף, אין להחיל את הלכת קבררה הנזכרת בסיכומי הנתבעים {ע"ע 300333/97 עליזה ואברהם כהן נ' רמונה קבררה}.

26. שווה כסף, הינו אמצעי תשלום אחר, במקום כסף

ב- ע"ב (יר') 2404/05 {מיכאלה חדד (אדרי) נ' בית היתומות הכללי ע"ש וינגרטן, תק-עב 2009(1), 5336(2009)} נדונה תביעתן של התובעות, לשכר עבודה, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות. שתי התובעות עבדו כמדריכות בפנימיה השייכת לנתבעת, והתגוררו בפנימיה כולל לינה במקום.

התובעות טענו כי הן זכאיות לשכר עבודה, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות.

הנתבעות טענו מנגד כי השכר שולם לתובעת בכסף ובשווה כסף באופן המוסכם עימה והיתרה נזקפה בשווה כסף בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר עבור שירותים שכללו דיור, כלכלה שירותי כביסה טלפון ועוד.

בית-הדין קבע כי על-פי סעיף 3 לחוק הגנת השכר מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה אם דרך זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אחד לא יעלה על המקובל בשוק.

מלשון הסעיף עלה כי המעביד אינו יכול על דעת עצמו לקבוע כי הוא משלם חלק משכר העבודה בשווה כסף, וכי בכל אחת משלוש החלופות {חוזה, הסכם קיבוצי או נוהג}, הדבר צריך להעשות בהסכמת העובד.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, כי לא נערך עם התובעות כל חוזה בכתב ומהעדויות שוכנע כי נושא זה כלל לא עלה, בזמן ראיון העבודה, ולא דובר עמן, וממילא הקיזוז לא הוסכם על ידן.

אמנם התובעות ידעו, עקרונית, כי כחלק מתפקידן וחובתן עליהן לישון בפנימיה {וממילא הן רשאיות גם לאכול בפנימיה}, אך לא נאמר להן מפורשות עם קבלתן לעבודה, כי במקום לקבל שכר מינימום מלא ביחס לעבודתן, יומר חלק משכרן בלינה וארוחות, וכי הנתבעת מתכוונת לקזז משכרן בגין לינה וארוחות.

בית-הדין קבע כי שווה כסף, הינו אמצעי תשלום אחר, במקום כסף, והוא זה שסעיף 3 לחוק הגנת שכר מתייחס אליו אלא, שבחקירתו הנגדית, שמט את הקרקע לדברים שאמר בתצהירו, כאשר נתן הסבר שונה לחלוטין להורדה משכרן.

בית-הדין דחה את טענות הקיזוז של הנתבעות, מאחר ושווי מס, בניגוד ל"הטבת שכר" האמורה מוסף לברוטו על-מנת לנכות ממנו מס הכנסה, כאשר העובדה שחשב שכר בעצמו לא הבדיל בין שני המושגים וטען דברים שונים בתצהירו ובחקירתו הנגדית, אף לימדו, מעבר לאמור לעיל, שהוא לא יכול היה לתת לתובעות הסבר נכון, על מהות הקיזוז.

27. יש להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת את הניכויים שהיתה הנתבעת רשאית לנכות משכרה עבור מגורים הולמים וכן הוצאות נלוות

ב- ע"ב (חי') 1301/06 {שריל באוטיסטה נ' פיש רוני ואח', תק-עב 2008(3), 8461 (2008)} נדונה תביעתה של התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, הועסקה בטיפול בגב' שרה פיש, הנתבעת מס' 2, מיום 25.05.05 ועד 14.08.05, תקופה של פחות מ- 3 חודשים.

התובעת טענה, שזכתה ליחס משפיל, קללות, גידופים ואיומים בגינם ביקשה לסיים את עבודתה ובעקבות כך אף הותקפה פיזית על-ידי הנתבעת, תקיפה בגינה הגישה תלונה למשטרה.

עוד טענה התובעת בתביעתה את זכויות המגיעות לה, עקב תקופת עבודתה אצל הנתבעות.

הנתבעת טענה כי התובעת נטשה מקום עבודתה לאחר שהתגלה כי הזניחה הנחה פושעת את הנתבעת 2 וגרמה להידרדרות חמורה במצבה הרפואי, ולאחר שהנתבעת הגישה בעניין זה תלונה למחלקת ההגירה ולמשטרה.

בית-הדין קבע כי מהראיות עלה שהתובעת התגוררה בביתה של הנתבעת 2, כאשר הוצאות כלכלתה סופקו על-ידי הנתבעת, כאשר כמו-כן, נערך לתובעת ביטוח רפואי שמומן בכספי הנתבעת.

בנסיבות אלה מצא בית-הדין לקבוע, שעל-מנת להעריך את גובה שכרה של התובעת, בהשוואה לשכר המינימום החודשי במועד הרלוונטי, יש להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת את הניכויים שהיתה הנתבעת רשאית לנכות משכרה עבור מגורים הולמים וכן הוצאות נלוות בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד מגורים הולמים).

כמו-כן, יש להוסיף לתשלומים אלה את הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת, בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי).

בנוסף קבע בית-הדין, כי לאור העובדה שמשך כל תקופת העסקתה של התובעת היו כל הוצאות כלכלתה על הנתבעת, הרי שיש להחיל במקרה הנדון את הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, הקובעות כי מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק מן השכר במזון ובדיור, ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבעה, בין-היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי  ששוויין של אלה לא יעלה על המקובל בשוק.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע, כי אין התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום לחודש יוני 2005.

28. "על-פי המקובל בשוק"

ב- ע"ב (ת"א) 6370/06 {DORINA PETRUTA MOLDOVAN נ' דבורה גרוברג, תק-עב 2008(2), 7922 (2008)} נדונה תביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה, תמורה עבור עבודה בשעות נוספות, פיצוי פיטורים, דמי הבראה, תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי-הפרשה לקופת גמל ותשלום בגין ימי חג. סכום התביעה, כפי שצויין בכתב התביעה, הועמד על-סך של 229,031 ש"ח.

התובעת טענה לתשלום הפרשים בגין שכר מינימום.

אולם מנגד לטענת הנתבעת עלה מהראיות שהתובעת התגוררה כאמור בביתה של הנתבעת בתנאי מגורים הולמים ואף מעבר לכך, כאשר הוצאות כלכלתה סופקו על-ידי הנתבעת. כמו-כן, נערך לתובעת ביטוח רפואי שמומן בכספי הנתבעת.

בנסיבות אלה קבע בית-הדין כי על-מנת להעריך את גובה שכרה של התובעת, בהשוואה לשכר המינימום החודשי במועד הרלוונטי, יש להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת בסך 600 דולר את הניכויים שהיתה הנתבעת רשאית לנכות משכרה עבור מגורים הולמים וכן הוצאות נלוות בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד מגורים הולמים).

כמו-כן, קבע בית-הדין כי יש להוסיף לתשלומים אלה את הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת, בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים בנוסף קבע בית-הדין, כי לאור העובדה שמשך כל תקופת העסקתה של התובעת היו כל הוצאות כלכלתה על הנתבעת, הרי שיש להחיל במקרה הנדון את הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, הקובעות כי מותר, בהסכמת העובד, לשלם חלק מן השכר במזון ובדיור, ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבעה, בין-היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי ששוויין של אלה לא יעלה על המקובל בשוק.

אשר לשיעור הסכום המרבי אותו ניתן לזקוף בגין הוצאות כלכלה, בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר, נקבע כי מן הראוי כי סכום זה לא יעלה על 10% משכר המינימום.

כאשר מחשבים את הסכום ששולם לתובעת אל מול שכר המינימום, יש להביא בחשבון את הניכויים המותרים בהתאם לחוק עובדים זרים ותקנותיו, את השכר ששולם בפועל במזומן וכן את הסך של 10% משכר המינימום אותם יש לזקוף על חשבון הוצאות כלכלה.

עוד הוסיף וקבע בית-הדין, כי הנתבעת הציגה לבית-הדין תחשיב מפורט באמצעות טבלה שהושתתה על העקרונות הללו, זאת שעה שמנגד התובעת לא הציגה תחשיב סותר המושתת על אותם עקרונות.

אי לכך ובהתאם לזאת, בית-הדין אימץ את תחשיבה של הנתבעת וקבע כי התובעת היתה זכאית להפרשים בגין שכר מינימום בסך של 3,240 ש"ח.

29. הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, מתירות תשלום חלק משכר העבודה באוכל ובמשקאות בשווי אשר לא יעלה על המקובל בשוק

ב- ע"ב (ב"ש) 2048/07 {ראג'וינדר קאור נ' אברג'יל זוהרה, תק-עב 2008(1), 10149 (2008)} נדונה תביעה שעניינה תשלום הפרשי שכר עבודה וזכויות סוציאליות.

התובעת טענה לתשלום הפרשי שכר עבודה וזכויות סוציאליות.

התובעת הוסיפה והודתה בתביעתה, כי התגוררה בבית הנתבעת וכי כלכלתה היתה על חשבון הנתבעת.

הנתבעת טענה מנגד לזכאותה לקזז משכרה של התובעת את דמי כלכלתה, וזאת על-פי  הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, אשר מתירות תשלום חלק משכר העבודה באוכל ובמשקאות בשווי אשר "לא יעלה על המקובל בשוק".

בית-הדין הארצי בפסק-דין בעניין כהן נ' קבררה, העמיד את הערך המקובל בשוק לניכוי דמי כלכלה של עובד סיעוד המתגורר בבית מעסיקיו על שיעור של 10% משכר המינימום {ע"ע 300333/97 עליזה כהן נ' רמונה קבררה פד"ע לז, 755 (08.12.02)}.

בית-הדין ציין בפסק-הדין את טענת הנתבעת בכתב הגנתה כי התובעת לא השלימה אף 8 שעות עבודה ליום.

גרסה זו סתרה את גרסת התובעת שהעידה בפני בית-הדין והנתבעת עצמה בחרה שלא להעיד בבית-הדין ולמשוך את תצהירה כאשר תצהירו של נכדה, העד היחיד מטעמה, אינו מתייחס לטענה זו כלל.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי דין טענת הנתבעת לפיה אין התובעת זכאית אפילו לשכר המינימום, להידחות.

30. פיצוי הלנת שכר צריך שישקף מצד אחד את תכליתם המפצה והמרתיעה של הפיצויים ומצד שני את עקרונות המידתיות

ב- ד"מ (ת"א) 7072/06 {טאמנג מונה נ' עו"ד אקוקה אורלי, תק-עב 2007(4), 1285 (2007)} נדונה תביעה לתשלום שכר עבודה, לתשלום בגין עבודה במנוחה השבועית ולתשלום פדיון חופשה.

כמו-כן,  הונחה בפני בית-הדין תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת לתשלום פיצוי בגין נזקים נטענים שגרמה לה התובעת עקב עזיבתה הפתאומית את עבודתה, כאשר התובעת היתה עובדת זרה מנפאל אשר הגיעה לישראל על-מנת לעבוד.

התובעת טענה לתשלום שכר עבודה, לתשלום בגין עבודה במנוחה השבועית ולתשלום פדיון חופשה.

עוד טענה התובעת כי היא היתה זכאית הן לתשלום ההפרשים עד לגובה שכר מינימום, מעבר לשכר שלטענתה שולם לה, והן לתוספת של 30% כנגזרת מכך שהיא נדרשה להיות זמינה 24 שעות ביממה לפי שיטתה.

מנגד טענה הנתבעת, כי התובעת "נעלמה" ללא מתן התראה ביום 19.05.06, ארבעה חודשים בדיוק לאחר תחילת עבודתה וזאת, תוך גרימת נזקים.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, כי הנתבעת לא השכילה לשכנע את בית-הדין כי אכן שילמה לתובעת את הסכומים שאותם היא אכן טוענת ששילמה, וזאת לאחר שגרסתה בהקשר זה לא עשתה על בית-הדין רושם אמין.

מכאן שבית-הדין קבע כי התובעת קיבלה אך ורק את התשלומים שבקבלתם היא מודה בסך של 1,500 דולר בלבד וזאת, בגין ארבעה חודשי עבודה.

בית-הדין עוד החליט כי המסקנה המתבקשת היא כי התובעת זכאית לתשלום הפרשי שכר בגין ארבעת חודשי עבודתה, בסך של 7,136 ש"ח.

בית-הדין הוסיף וקבע כי מסכום זה יש לנכות את ההוצאות המותרות בניכוי עבור מגורים הולמים באיזור המרכז וזאת בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים).

אשר-על-כן, התובעת זכאית לתשלום הפרשי שכר בסכום קרן של 6,640 ש"ח.

עוד ציין בית-הדין, כי משלא נערך הסכם בין הצדדים ומשלא הוכח כי התובעת הסכימה כי חלק משכרה ישולם במזון או בדיור, הרי שאין מקום לזקוף על חשבון דמי כלכלה חלק מהשכר אותו קיבלה התובעת וזאת, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר.

לאור הקביעות האמורות סבר בית-הדין, כי במקרה הנדון יש מקום אף להעתר לתביעתה של התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר בשיעור שישקף מחד את תכליתם המפצה והמרתיעה של הפיצויים הללו ובמיוחד שעה שמדובר בהלנת שכר מינימום ומאידך את עקרונות המידתיות הנגזרים מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו {לעניין שיעור פיצויי ההלנה המוגדלים של שכר המינימום ראה סעיף 8 להוראות חוק שכר מינימום}.

לאור האמור, בית-הדין חייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בסך של 10,000 ש"ח.