פרק ד': איסור הגבלות - סעיף 4 לחוק

1. הדין

סעיף 4 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע כדלקמן:

"4. איסור הגבלות (תיקון התשע"ד)

(א) לא יחייב מעסיק את עובדו לקנות מצרכים ממנו או ממי שקשור בו או במפעלו, או להזדקק לשירותיהם, ולא יגביל מעסיק בכל דרך אחרת זכותו של עובד להשתמש בשכר עבודתו.

(ב) מקום עבודה שאין העובד יכול להשיג בו מצרכים או לקבל שירותים שהוא זקוק להם, וסיפק אותם המעסיק בעצמו או על-ידי מי שקשור בו או במפעלו, יסופקו לעובד מצרכים ושירותים אלה במחיר הוגן שאין בו ריווח; ואם סופקו על דעת המעסיק על-ידי אדם מהחוץ - יסופקו במחיר הוגן. המחיר בו יסופקו מצרכים ושירותים כאמור טעון הסכמת ועד העובדים במפעל, ובמקרה של חילוקי-דעות יקבע את המחיר מי שהוסמך לכך על-ידי שר העבודה."

2. כללי

ב- ד"מ (ת"א) 21943-11-13 {תמה גורן נ' אורי טולגי לאור, תק-עב 2015(3), 13837 (2015)} נדונה תביעה של תובעת אשר עבדה כשנתיים וחצי כמוכרת בחנות של הנתבע, המצויה ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, כאשר לקראת תום התקופה, התובעת התבקשה לעבור לעבוד בחנות אחרת של הנתבע, אך סירבה. על רקע זה, הופסקה ההתקשרות בין הצדדים.

התובעת טענה כי  יש לראות בה עובדת של הנתבע וכיוון שפוטרה לאלתר, היא זכאית לפיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה והבראה, דמי חגים ולחלק המעסיק בפנסיה.

הנתבע טען כי התובעת היתה עצמאית וההתקשרות בין הצדדים ככזו, היתה פרי בחירתה של התובעת.

הנתבע גם הגיש תביעה שכנגד, שכללה מספר רכיבים: נזק שנגרם לנתבע עקב אי-הצגת חשבוניות עד ליום 01.12.11, כך שלא יכול היה לקזז את ההוצאות מהכנסותיו, שווי מוצרים שהתובעת לקחה מהחנות מעבר למכסה של 600 ש"ח שהותרה וכן השבת ההפרש של 15 ש"ח לשעה, שהוא ההפרש בין התמורה ששולמה לתובעת כעצמאית ובין שכר לעובד שכיר.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, כי בהתייחס לטענת הנתבע כי יש לכלול בשכרה גם את שווי המוצרים שקיבלה, יש לפנות לסעיפים 2 - 4 לחוק הגנת השכר.

בית-הדין סבר כי התזה שהועלתה על-ידי הנתבע מנוגדת להוראות החוק הגנת השכר, כי כאשר היותה עובדת, התובעת זכאית לרכיבים הנוספים שנתבעו על ידה, וכיוון שהתביעה לפיצויי פיטורים התקבלה, קבע בית-הדין כי יש לפסוק לזכות התובעת רק את חלק המעסיק בתגמולים.

בית-הדין לא מצא, שהתובעת זכאית לפיצוי נוסף בגין פיטורים ללא שימוע, כיוון שבמועד ניתוק היחסים בין הצדדים, הנתבע פעל תחת ההנחה שהתובעת אינה עובדת.

בנסיבות אלה, כאשר המעסיק אינו מודע למעמדו של הקבלן כעובד שלו, אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין אי-עריכת שימוע.

רכיב התביעה האחרון הוא שווי מוצרים שהתובעת לקחה מהחנות, כאשר אין מחלוקת כי לכל עובד בחנות היתה זכות לקחת מוצרים מהחנות עד תקרת שווי מסויימת שנקבעה לכל עובד, כאשר ביחס לתובעת, נקבעה תקרה של 600 ש"ח.

עדויות אלה לא התיישבו עם התביעה שכנגד לסכום של 6,043 ש"ח, שהיתה חריגה משמעותית ביותר, בסכום שהוא פי עשרה מהתקרה שהותרה לתובעת מדי חודש.

זאת ועוד, אם אכן היה חוב של אלפי שקלים של התובעת בזמן פיטוריה, יש להסיק כי העניין היה מוצא במכתב הנתבע אל התובעת, בו הודיע לה על סיום ההתקשרות, והעובדה כי עניין זה אינו נזכר כלל במכתב, תמכה בטענת התובעת כי מדובר בטענות שנולדו כמשקל נגד לתביעה לזכויות על-פי משפט העבודה.

בנוסף, קבע בית-הדין, כי מעיון במסמכים שהוצגו עלה כי לא על כולם מופיע שמה של התובעת וחלק מהמסמכים הם דו"חות מכירה, כאשר, הוצגו טבלאות שונות למראה, כשלא ברור מנין נלקחו הנתונים, מה הטבלאות מתיימרות לשקף ולא ברור אם הוצג המסמך כולו או רק חלקו.

אשר-על-כן, בית-הדין לא סבר כי הנתבע הוכיח כי התובעת נותרה חייבת לו את הסכום הנתבע, בגין מוצרים שנטלה.

ב- ע"ב (חי') 1964/03 {לנדסמן מורן נ' קפה דיזל בע"מ, תק-עב 2005(2), 3522 (2005)} נדונה טענת התובעת אשר טענה לשכר שלא שולם, לשעות נוספות, להחזר ניכויים בגין ארוחות ושמירה, לפדיון חופשה, לדמי הבראה, לדמי חגים, להוצאות נסיעה פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה.

התובעת טענה טענות אשר כללו דרישה להחזרי ניכויים בגין שמירה וארוחות שנוכו שלא כדין.

עוד הוסיפה התובעת, כי הסכם העבודה והחתימה על החוזה נכפתה עליה מאחר ונאמר לה שתפוטר אם לא תחתום.

לפיכך, בגלל החשש לאבד מקור פרנסתה חתמה על החוזה כאשר היא יודעת שהיא מוותרת על זכויותיה.

הנתבעת טענה מנגד, כי לא מגיע לה החזר דמי נסיעה היות והתגוררה במרחק הליכה קטן ממקום העבודה, ואף אישרה בחתימתה כי מקום מגוריה מרוחק פחות משתי תחנות נסיעה באוטובוס למסעדה.

חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מציין בסעיף 17 את המונח "כפיה", ובסעיף 18 לחוק החוזים מציין את המונח "עושק".

אולם בעוד שכפיה תובעת סוג של אלימות פיזית או מילולית, טעון העושק ניצול.

על-פי  חוק הגנת השכר חלק משכרו של העובד ישולם לו על-ידי אספקת מזון, ושווי הארוחות ייעשה במחיר הוגן, שאין בו רווח, בסך 20 ש"ח לארוחה. העובד אינו מחוייב לקבל את הארוחות אולם הנוהל של קבלת חלק מהשכר בדרך של קבלת ארוחה נעשה בהסכמה, והנטל להוכיח שהעובד לא קיבל ארוחה מוטלת עליו.

במקרה הנדון מתחילת עבודתה בנתבעת, היה נהוג כי בשעות העבודה העובדים זכאים לאכול במחיר מוזל אם וכאשר ירצו לאכול, ובו במקום היו משלמים לקופאי המסעדה.

אולם החל מחודש 04/01 החלה הנתבעת לנכות משכר התובעת עבור ארוחות 20 ש"ח ליום ללא אבחנה אם אכלה או לא.

בית-הדין קבע במקרה הנדון כי התובעת לא נקטה בשום פעולה לביטול החוזה ועל-כן הסכם העבודה עליו חתמה התובעת שריר וקיים וחל על התובעת.

עוד הוסיף בית-הדין כי מעביד אינו רשאי לעקוף הוראות חוק קוגנטיות ועל-כן יש לבחון האם הסכם העבודה עליו חתמה התובעת כולל בתוכו סעיפים העוקפים הוראות חוק קוגנטיות, כאשר אם-כן, יש להתעלם מהן ולחייב את הנתבעת למלא אחר הוראות החוק החלים עליה, למרות חתימתה של התובעת על ההסכם לוויתור על חלק מזכויותיה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי סעיף 25 לחוק הגנת השכר מונה אילו סכומים ניתן לנכות משכרו של העובד, כאשר הוצאות שמירה אינן כלולות בסעיף זה, ולא ניתן לעקוף הוראות חוק קוגנטיות על-ידי חתימת חוזה בין הצדדים.

בית-הדין קבע כי התובעת אינה צריכה לממן בעבודתה את הוצאות הנתבעת בגין שמירה וכלים שבורים שהינם חלק מהעלות השוטפת של אחזקת מסעדה.

מכאן שסעיף זה בחוזה ההעסקה, בטל ועל הנתבעת להשיב לתובעת את הניכוי עבור שמירה בסך-הכל 520 ש"ח שגבתה מהתובעת כמצויין בתלושי השכר של התובעת.

בית-הדין הוסיף בקביעתו כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות נסיעה בגין חצי שנה ממצפה עדי לעבודה ובחזרה על בסיס כרטיס חופשי חודשי כפי שתבעה התובעת בסה"כ 816 ש"ח.

לפי חוק הגנת השכר, סעיף 4 קובע לגבי ניכוי בגין ארוחות, כאשר בנוגע לסעיף זה התובעת הסכימה וחתמה כי היא אינה מחוייבת לקבל את הארוחות והנוהל של קבלת חלק מהשכר בדרך של ארוחה נעשה בהסכמה.

מדבריו של מנהל הנתבעת עלה, כי הכוונה בהסכם העבודה לחייב באופן קבוע את התובעת לקנות ממנה ארוחות, שהרי אם היתה כוונה לחייב רק אם העובד אכל, בוודאי היה קיים נוהל של רישום, על-מנת לדעת בכמה לחייב. הנתבעת במעשיה הגבילה את זכותה של התובעת.

לאור העובדה שהתובעת אכלה בנתבעת, ובימים שלא אכלה לקחה עמה את האוכל, יש לחייבה בתשלום עבור האוכל, אולם המחיר צריך להיות הוגן וללא רווח כלשון חוק הגנת השכר.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין הגיע למסקנה כי הנתבעת היתה רשאית לנכות ממשכורתה של התובעת בגין ארוחות סך של 1584 ש"ח לפי תעריף של- 8 ש"ח לארוחה, ובנוסף על הנתבעת להחזיר לתובעת סך של 2,376 ש"ח החזר תשלום שנוכה ביתר.